הכימיה ביני ובינך היא משהו מיוחד. ממבט אחד אתה קורא אותי, מבלי שאצטרך לומר אף מילה. אתה תמיד יודע מה להגיד כשרע לי, מבלי לדעת אפילו מה קרה. יש לנו הומור משלנו שאף אחד לא יבין לעולם. תמיד יש לך סבלנות לבכיינות שלי ברגעים קשים, אתה מנסה לעודד, אני צועקת עלייך אבל לא מתוך כעס - מהתחושה של חוסר האונים. 

היה כייף לדבר איתך אתמול, ככה שיחה כנה של שנינו, שיחה ראשונה שלנו למעשה מהסוג הזה, שיחה שבה המסכות ירדו והמבוכה נעלמה. זו הפעם הראשונה שבה הרגשתי לנכון לשתף אותך במחשבות שמציקות לי ולא למרוח חיוך מזוייף ולהגיד שהכל בסדר, כשברור שאתה יודע תמיד מתי זה סתם. דיברתי איתך על הדאגות שלי מהעתיד, על הכאב שלי מהאקס שאהבתי כל כך, על הצבא, על החלום הגדול לעסוק במוזיקה גם בעתיד ופשוט ישבת שם, חייכת אלי, הבנת אותי, שיתפת אותי בידע מנסיון החיים שצברת במרוצת הזמן, ופשוט תמכת בי - בלי הסתייגות, בלי שאלות מיותרות, כמו שאני אוהבת. בכל שיחה שלך אני תמיד מרגישה כמו ילדה קטנה, שאומנם פרחה וגדלה לה, אבל תמיד תישאר הנסיכה הקטנה שלך.

לא יכלתי לבקש אבא יותר טוב ממך!

נ.ב. : אני עדיין זקוקה לאנשים שישתתפו במחקר על הזוגיות שאני עורכת (ראו פוסט למטה) בבקשה עזרו לי!