יושבת בכיתה ומשרבטת שטויות על הדף כשלפתע מופיע הבחור הכי חלומי, הכי מבוקש, הכי כריזמתי, הכי מצחיק ומשתמש בקסם שלו כדי להוציא אותי מריכוז ולתת לו את מבוקשו - עט, דף, טישו, עזרה בשיעורים או כל דבר חסר משמעות שיוצא אותי כל כך מטומטמת בתגובה שלי (שתגרור אחריה נעיצת מבטים מתנשאים ולחשושים מאחורי גבי - ולרוב גם מול הפרצוף שלי כשאני עוד בהכרה מלאה), שבדרך כלל היא רעד בקול, רעד בגוף ,הוצאת משפטים חסרי היגיון מהפה וסומק על הלחיים שמוכרח להסגיר את המבוכה והמשיכה המטורפת שיש לי לבחור הזה.

קוראים לו ד' - הייתי דלוקה על ד' במשך שנתיים בסתר. בהתחלה חברה שלי הייתה דלוקה עליו וממש לא מצאתי בו עניין, נראה לי סתם עוד בחור עם אגו נפוח. כשגם אמא שלי וגם החברה שלי לא הפסיקו לעדכן אותי בכמה שהוא מוכשר ומנגן על הגיטרה כאילו הוא מינימום ג'ון לנון ואיזה משפטים מצחיקים הוא היה שולף בשיעור שהיו מפילים את כולם מצחוק, בשלב הזה כבר התחלתי להרים גבה ולהתבונן בו. 

הייתי בחורה ביישנית מאוד, לא העזתי לפצות את פי כלל וכולם היו מכנים אותי "השקטה". הרגיז אותי מאוד שכולם החליטו לסתום לי את הפה, אני דווקא בחורה מאוד שנונה ודעתנית גם כשצריך, ולי לעומתם יש עמוד שדרה ואני לא נגררת אלא סוחפת...לפחות זה ככה עם האנשים שהייתי יותר בטוחה איתם, החברים הקרובים והמשפחה בעיקר.

ראיתי אותו רץ בשיעורי ספורט, נותן מעצמו 100% וכשלא היה הולך הוא היה מתבאס אבל קם על הרגליים ומחזיר לחברים את החיוך הכובש שלו כדי להראות שהוא חזק. יצא לי יותר להבחין בשטויות שהיה עושה כדי להצחיק את כל הכיתה, ובתשובות החכמות שהיה שולף בין רגע. יצא לי לגלות את סגנון המוזיקה האיכותי שהוא אוהב לשמוע, ובסופו של דבר יצא לי לשמוע אותו גם מנגן, והלב שלי החסיר כל פעימה. הכרתי כל תנועה קטנה שלו, כל שירבוט קטן שלו במחברת, אפילו גיליתי מה המאכל האהוב עליו. כמה ימים אחרי מעקב אחריו חברה שלי עדכנה אותי שהוא ירד מהפרק - היא נדלקה על מישהו אחר, לא יודעת למה אבל זה גרם לי להרגיש הקלה רבה...לפחות אז לא ידעתי למה.

בכל פעם כשהוא פונה אלי הלב שלי דופק, לא משנה בכמה מערכות יחסים היו לי מאז (והיו המון). אני והוא זה שני עולמות שונים, הוא מהאלה שיוצאים למועדונים, מהאלה שיש להם ביצים להגיד למורים הכל בפרצוף, גם כשהם לא בסדר, אבל מצד שני מציב לעצמו גבולות שהוא לא מוכן לעבור, וזה מאוד חשוב שלאדם יהיו כאלה. מאחורי כל החזות הזאת של "The cool guy" אני תמיד ראיתי מעבר - ראיתי את הרגישות שלו, את הנכונות לעזור לאנשים להשתלב, את הכריזמתיות ששופעת ממנו, את הנחישות שלו, ובמיוחד את הדרך שבה הוא מצליח לגרום לכל אחד שהוא פונה אליו להרגיש מיוחד.

היום, אחרי שכבר צברתי המון ניסיון ועברתי מערכות יחסים רבות אני כבר לא האדם שהייתי. ממש לא ביישנית ואם בא לי להתחיל עם בחור, אני פשוט עושה את זה. אותה חברה שבגללה נדלקתי על ד' כל שני וחמישי נדלקת על בחור אחר, זה לא שהיא סטוציונרית...היא פשוט חסרת ביטחון כמוני, ובניגוד אלי לה אין סבלנות, היא חושבת שהכל אמור לקרות מעצמו, ואם זה לא קורה סימן שמשהו בה לא בסדר. אני מנסה לעזור לה עם הביטחון העצמי שלה, לגרום לה להבין שזה בסדר אם היא תפנה לבחור או תרמוז לו קלות (ובצורה שהוא יבין ולא בסטייל של ייעוץ במגזיני נוער).

מצד שני, אני חושבת שאדם לומד הכי טוב מהניסיון - אני את ההזדמנות שלי עם ד' כבר מזמן פספסתי, הביישנות לא כל כך עזרה לו לקלוט שאהבתי אותו שנתיים בסתר (איך הוא אמור להבין מההתנהגות המוזרה שלי שאני רוצה איתו קשר רומנטי?!), אז עכשיו הוא חולק שנתיים עם בחורה אחרת ומצהיר בקולי קולות שהיא אהבתו הראשונה (בזמן שאני נושכת שפתיים ולוקחת נשימה עמוקה כדי לא לצאת מדעתי). אני אישית לא מסמפטת את האופי שלה, שלא תבינו לא נכון - אני מפרגנת להם ושיהיה להם רק טוב, האמת שהיא יפייפיה אמיתית וגם רקדנית מקצועית שזה בונוס אדיר! אז במקום זמרת הוא בחר רקדנית, ובמקום בחורה עם מראה ממוצע הוא בחר בדוגמנית ובמקום בחורה שתמיד הייתה שם בשבילו על כל דבר קטן, הוא הלך על בחורה שאפילו לא יורקת לכיוון שלו...

כשהמורה צוחקת עם שניהם על התאריך שיקבעו לחתונה, משום מה אני היחידה בכיתה שלא צוחקת.

אני מרגישה ילדה כל כך קטנה, עדיין תקועה על החלום של להתחתן עם החבר מהתיכון, זה שעוברים איתו את שלב הגילויים והחוויות המסעירות, בגיל שבו הגוף שלנו הוא גוף מהמם ועצם זה שאיתו את חווה את ההתנסויות הראשונות שלך רק הופך את זה לקסום ומשמעותי יותר עבורך. שמישהו יתן לי כבר סטירה מצלצלת ויחזיר אותי לחיים האמיתיים, זה אולי יכאב - אבל לא כמו שברון לב נוסף כי אני לא מסוגלת לחוות עוד אחד כזה.

למעשה בתקופה הזאת אני מרגישה נטולת רגש לחלוטין...ואולי מוטב שכך.