במערכת יחסים האחרונה שהייתה לי זו הייתה הפעם הראשונה שחגגתי את ט"ו באב (יום האהבה הישראלי) עם האקס שלי, שבזמנו היה רומנטיקן ,היינו מאוהבים עד מעל הראש והקשר עוד היה טרי והכל היה מושלם. בעוד כמה ימים יחלו חגיגות הוולנטיינס דיי שהוא בעיקרון יום שחוגגים בכל העולם, אבל לא מדובר בתאריך עברי, אז אצלנו היום הזה הוא פחות זוהר ומשמעותי, לפחות החנויות מוצאות ביום הזה הזדמנות לרווח כלכלי הולם על שטויות מצועצעות שאף אחד לא באמת מוצא להן שימוש יום יומי (כאילו בחייאת - דובי פרוותי שתופס לי חצי חדר מגודלו?! שמן ארומטי לגוף?!) אבל יוצאים לידי חובה וקונים לבן הזוג.

בעיקרון יש לי בן זוג, אומנם הוא מרחוק וביקשתי ממנו הרבה פעמים "הפסקה" כי לא הרגיש לי נכון, אבל בסופו של דבר אחרי כל בקשה כזאת אנחנו "חוזרים" (כאילו שנפרדנו בכלל) ואני נותנת למערכת יחסים הזאת צ'אנס. כואב לי, כואב לי שאני לא מרגישה מה שאני אמורה להרגיש בזוגיות - אין לי את כל הפרפרים והאופוריה והאסמסים המתקתקים והלעוסים של "בוקר טוב אהובי היקר, שיהיה לך יום נפלא! 3>" - אולי מתוך הימנעות מצביעות, מאחר והקישקוש הזה קרה לי עם האקס...ולחשוב שפעם הייתי נפגעת ממנו כשהוא לא היה שולח לי הודעות כאלה, כזה בולשיט.

אני מרגישה רווקה בתכלס, ולא רע לי, אולי מהפוסט הזה אני נשמעת רווקה ממורמרת אבל האמת? טוב לי לבד. אני משקיעה יותר בעצמי, בבריאות,בלימודים,בכושר הגופני, במוזיקה שלי, מתחברת יותר למשפחה שלי, לחברות שלי (שגם כשיש בן זוג אני אף פעם לא מזניחה אותן) ואני לא חושבת שצריך יום מיוחד שבו עושים מחווה כדי לשמח את בן הזוג, בעיניי זה פשוט ראוותני וצבוע, הכי יפות אלו המחוות הקטנטנות האלה, בין אם זה שהוא מתקשר ומספר לך כמה עושה לו טוב לשמוע את הקול שלך, בין אם זה החיבוקים המלטפים, המבט החודר שאומר לך הכל, התאריכים החשובים שלכם שהוא כל כך מתאמץ לזכור וההפתעות הנעימות שהוא מכין סתם כי הוא פשוט...אוהב אותך.

אני אוהבת לצפות בקומדיות רומנטיות, בניגוד לתמונות צבועות של זוגות בפייסבוק שבהן המטרה היא להשוויץ, בסרטים רומנטים המטרה היא להציג את הרומנטיקה "כפי שהיא צריכה להיות" , החלום האמריקאי שהפך להיות החלום של כולנו...למצוא אהבת אמת כשהיא הסתתרה לנו כל הזמן הזה מתחת לאף. 

לא יודעת, כרגע אני לא מסוגלת להרגיש כלום לאף אחד, אולי רגש קטנטן שנעלם אבל פשוט - כלום, נאדה, גורנישט, כמו מכונה. אני מתאמצת לאהוב את א'...בן הזוג הנוכחי שלי, אבל אני לא חושבת שבאמת אני יכולה להכריח את עצמי לאהוב כי זה אף פעם לא עובד - או שאוהבים או שלא. אני לא יודעת כמה זמן צריך בשביל שהלב יתרפא, אבל יכול להיות שהפגיעה מהאקס אינה הגורם המרכזי לכך שאיני מצליחה להרגיש כלפיו מה שאני אמורה להרגיש בשביל לדעת ש"זה זה". מצד שני הוא בחור טוב, איכותי, מבחורים שבאמת חבל שלא לתת להם צ'אנס...באמת שאני לא בחורה שטחית. את האקס שלי הכרתי בפגישה עיוורת כשהייתה לי היכולת לראות אותו קודם לכן, אני התמקדתי בכימיה שיש בנינו וממבט ראשון אפשר לומר שנפלתי ברשת קסמיו.

את הבחור הנוכחי הכרתי בעודי תפוסה, אולי עצם המשיכה אל הבלתי מושג עוררה בי משהו, ועכשיו כשהוא שלי לחלוטין, מבלי שאצטרך להתאמץ כלל, אולי זה מה שמוריד לי מרמת המשיכה? זה מה שמוכיח שבאהבה אין היגיון, פה צריך לפעול אך ורק על פי הרגש. אולי מבחינה גאוגרפית הוא גר יותר קרוב מהאקס (ככה שעלות הנסיעה פוחתת), ועברנו גם חוויות משותפות ויש לנו הרבה חברים משותפים שמבחינת ההיגיון אני צריכה להיות איתו...אבל מבחינת הרגש? עצוב להגיד אבל אני מרגישה אליו לפעמים קצת כמו אל הידיד הכי טוב שלי, שהוא כמו אח בשבילי.

אז אני לא יודעת כבר מה לחשוב, אני לא יודעת כבר איך להרגיש...אבל מי שחוגג? שיהנה :)