מתעוררת על רגל שמאל, עם קצת מזל גם דופקת את הזרת של הרגל ברגל המיטה, רבה עם אחי הקטן על מי ייכנס קודם לשירותים עד שבסוף אמא חומקת בשקט ותופסת לנו אותם כי גם היא ממהרת. כשסוף סוף מגיע תורי אני מגלה שהשיער שלי נראה זוועה, השקיות השחורות תחת עיני מסגירות את השעה המאוחרת בה בחרתי לישון, מצחצחת שיניים כשבינתיים לאט לאט המוח מתחיל לתפקד והמחשבות עולות במוחי - לפתע נזכרת שהיום מתוכנן לנו בוחן, לא בטוחה במאה אחוזים שאני שולטת בחומר, מתלבשת בזריזות וחוזרת על החומר כשלפתע חברה מחליטה להתקשר ולהלחיץ אותי לגבי הבחינה המתוכננת, והבחינה שאחריה והעבודת הגשה שכמובן שכחתי ממנה לחלוטין שתאריך ההגשה הסופי הוא בעוד כיומיים. חוזרת אחרי יום לימודים מפרך בשעה מאוחרת, רצה לחזרות למחזמר שאני משתתפת בו, כשהחזרה נגמרת אני סוף סוף נוחתת בבית, אפילו התאבון אוזל ממני - לא בטוחה אם בגלל הלחץ או פשוט שהקיבה התכווצה לי בזמן האחרון, תופסת תנומה קצרצרה של כ20 דק', מתעוררת ומגלה שבזבזתי את היום והשעה כבר מאוחרת ויש לי עוד אלפי דברים להספיק.

אז זה יום שגרתי אצלי. ההורים שלי שמו לב שאני ככה כבר חודשים, בלי קשר למצבי הרוח המשתנים של הגיל המטומטם הזה...גיל 17...גיל כזה תקוע, כבר לא ילדה אבל עדיין לא אישה, כבר לא קטינה אבל עדיין לא בגירה, פשוט 17. מידי פעם אני מדאיגה אותם עם המצב הבריאותי שלי שרק הולך ומתדרדר, או עם הדיכאונות שאני נקלעת אליהם ומתחילה למלמל בארוחות המשפחתיות דברים כמו "שלא תתפלאו אם תמצאו אותי ללא רוח חיים יום אחד שרויה בחדר..." ההורים שלי החליטו שאני זקוקה למנוחה, אז בספונטניות מוחלטת יצאנו לים. כן כן, לים. בחורף. לא מונע מאיתנו ללכת לשם.

שבת, חוף ניצנים, השעה 12:00, שוכבת על החול הרך כשהחוף מורגש כמעט כחוף פרטי (נוסף למשפחה שלי יש רק עוד 3 משפחות שמאוד רחוקות מאיתנו), הים הכחול נשקף בעיני קורץ אלי עם המראה המפתה אך המטעה, המים קפואים כקרח. המחשבות לאט לאט מתנקות, מתפזרות, עוצמת את העיניים ומרגישה את הרוח הקרירה מלטפת את עורי החיוור - לפעמים ההורים באמת יודעים מה טוב בשבילי.

בחוף היה דבר שמשך את תשומת ליבי, ילד קטן רץ עירום כביום היוולדו לאורך החוף - אינו חש מבוכה כלשהי, אינו מוצא סיבה לצאת לרוץ וגם אין לו כיוון, הילד הזה רק התחיל את חייו (נראה בן 3 לכל היותר), הראש שלו נקי מכל המחשבות הללו שחוסמות אותנו מלעשות מה שעושה לנו טוב. אני בוהה בו בתמיהה, מנסה להבין את הראש שלו - רואה אותו מוצא מקל סתמי ומתחיל ליצור עימו עולמות - לשחק עם אבא שלו כאילו שהוא אוחז בחרב, להכות במים עם המקל ולראות כיצד המים מתנפצים ומתיזים על הבגדים של אבא, לבנות ארמונות בחול ולבכות כשהים החליט להרוס את ההשקעה, ולשכב בחול על הגב ולחבר לעננים בשמיים צורות של דינוזאור ,טווס ,סוס ואפילו סופרמן האחד והיחיד... אני כל כך מתגעגעת לילדות.

היום ילדים מתבגרים מהר, משתוקקים לטעום מעולם המבוגרים, העולם הזה שבו כולם עושים דברים כי...כולם עושים? כי אם לא נעשה מה שמצפים מאיתנו נהיה חריגים? איבדנו את זה. איבדנו את זה לגמרי. בתוך כל העומס הזה והדאגה למען העתיד אנחנו מפספסים את ההווה ואפילו לא תמיד יוצא לנו לעצור ולהתרפק על העבר...כל זה בגלל שהפכנו להיות מכונות שמתוכנתות לעבור גן ילדים - גן חובה - בית ספר יסודי - חטיבת ביניים - בית ספר תיכון - טיול שלפני צבא - אוניברסיטה - עבודות מזדמנות - קריירה מוצלחת - וכך עד גיל הזקנה, מישהו הבטיח שזהו המסלול חיים היחידי שטוב עבורנו? אף אחד, אבל זה מה שכולם עושים ואם לא נעבור את המסלול התקין יסתכלו עלינו בפרצוף עקום וזה יציק לנו. בלי לשים לב אנחנו מקטרים על כמה שקשה לנו, מתבכיינים על שטויות ולא נותנים לעצמנו לחיות...התקופה היחידה שאפשרנו לעצמנו באמת לחיות הייתה בתקופת הילדות שלנו, איי שם בעולם הורוד שיצרנו לעצמנו, איפה שקיימים חדי קרן ורודים וקשת בענן מחייכת...עולם הדימיון.

בת 17 סך הכל אבל מרגישה שהעור הצעיר שלי מכסה על הנפש הזקנה שלי, בחיים אני יודעת שאני אעבור עוד הרבה אבל כבר מזמן איבדתי את זה...כמו כולם.

בין כל העומס הנפשי והבלאגן מחפשת לעצמי אי קטן של שפיות...