אם הייתה לי את האפשרות ברגע שזה נגמר לומר לך מה אני חושבת, אם הייתי מוצאת את המילים לתאר את הכאב הזה, הבלבול הזה שעובר עלי ומלווה אותי יום יום במשך חודשים, התחושה הזאת שהזמן קפא והכל נעצר... אם היית נותן לי רק אפשרות להגיב, איך באמת הייתי מגיבה? התגובה האוטומטית של כל בן אדם שפוי היא שילוב של שוק וזעם, שגוררים אחריהם דמעות שבורחות מעצמן ולא מצליחות להסתיר את המרירות שאני מרגישה בגרון לאותו רגע ואחריה, אחרי שאיבדתי ועיכלתי, ברגע מפתיע (מצופה אומנם, אך בזמן לא משוער) תבוא גם הסטירה. 

מצד שני, נגיד ואני לא אדם נורמטיבי, נגיד ובאמת הרגשתי אלייך מה שלא הרגשתי לאף אחד מעולם ואני גם לא חושבת שאיי פעם מישהו יזכה לכך בזכותך (עוד מנה לתוספת האגו הגברי שלך), יש סיכוי שהייתי מגיבה אחרת? אפשרות אחת שהייתי מורחת חיוך מזוייף על הפנים ואומרת שאם זה עושה לך טוב, זה עושה לי טוב, למרות שהתשובה מובנת מאליה. אפשרות שנייה שהייתי שותקת לחלוטין ומתירה לך להשאיר אותי שם וללכת בלא כל פגע, חוסכת ממך שקרים וחוסכת מעצמי שאלות מיותרות, מקבלת את המצב הנתון בהבנה.

אם היית נותן לי רק אפשרות להגיב, סביר להניח שהייתי משלבת בין כל הגישות - הייתי בשוק, הדמעות היו בורחות מעצמן וחושפות את הטעם המריר בגרון, הייתי מתעקשת לחייך חיוך מזוייף למרות הדמעות ומניחה לך לעזוב אם זה עושה לך טוב, אבל לא הייתי אומרת דבר. 

לא משנה כמה אני מתאמצת להמשיך הלאה, לא משנה כמה אני מכחישה ומדחיקה ומנסה להתגבר, לא משנה עם מי אני נמצאת ואיפה, לא משנה כמה זמן יעבור, אני לעולם לא אצליח למחוק אותך מחיי...אתה תמיד שם, לא כל כך מוחשי אבל רק אני מסוגלת להרגיש בך, גם אם איני רוצה בזאת.

בזמן שהיינו יחד התמכרתי אל החיוך שלך, התמכרתי אל המבט החודר שלך, התמכרתי אל הריח שלך, התמכרתי לנשיקות שלך, התמכרתי לאסמסים החמודים שלך, התמכרתי למילים המצחיקות שהמצאנו ואף אחד אחר לא היה מסוגל להבין, התמכרתי לשירים שהיו מאחוריהם משמעות ענקית עבורנו, התמכרתי להתעורר לצידך בבוקר...אתה כמו סם בשבילי, מעולם זה לא היה כך עם אף אחד בעבר.

אתה בטח כבר המשכת הלאה מזמן, התקדמת, התפתחת, מצאת לך אהבה חדשה...האמת שגם אני, עם כמה שזה מרגיש לא מוסרי, פיזית להמשיך הלאה אבל רגשית להיעצר בעבר, זה בלתי נמנע. אני רואה הרבה זוגות שנפרדים וחוזרים ושוב נפרדים, ושוב חוזרים ולעיתים תוהה לעצמי אם אתה מתחרט על ההחלטה המשמעותית (ואולי הפזיזה?) הזאת. אבל אחרי חודשים שהסנפתי אותך, את הטעם הישן, המוכר והאהוב אני מכירה אותך טוב מכל פינה אפשרית - אתה לא אחד שמתחרט, ברגע שאתה מחליט משהו אתה דובק בו עד הסוף...אבל כזאת אני, אחת שתמיד רואה מעבר כמו שאתה בוודאי זוכר, וברור לי שלא תמיד אתה אוהב לחשוף את מה שאתה מרגיש, ואני כל כך תמימה שתמיד יש בי איזושהי תקווה קטנטנה שלוחשת לי בשקט שאתה מתחרט ואתה יודע היטב שהפסדת.

בשבילך אני רק אחת נוספת בדרך, בשבילי אני ואתה זה כל העולם...כשאין אנחנו, העולם נעצר.

בסדר, ממילא היה מדובר באהבה בלתי אפשרית נכון...?

היא הייתה אפשרית לולא וויתרת.