בין כל העומס של הלימודים, המתכונות והבגרויות אני גם זמרת - כותבת שירים, מתרוצצת בין אודישנים ונלחמת בחורף הנורא בשביל לשמור על הקול (לא תאמינו איזה טירוף עובר לזמר שמאבד את הקול, זה כמו כדורגלן שמאבד את רגלו). השבוע ב-26.1 יש לי זימון ללהקה צבאית, שהכניסה אליה אומנם מאוד לא פשוטה, מאחר ויש מתחרים רבים ומוכשרים על התואר הנכסף, אבל מגיל צעיר אני חולמת להגיע לשם ומשם הדלתות יפתחו בפניי. 

קיבלתי  היום טלפון מתזמורת צה"ל - גם הם ישלחו לי בקרוב זימון, אבל היי, כל הצעה שעשויה לפתוח עבורי דלתות לעבר פריצת דרך תתקבל בברכה. זה מאוד מלחיץ להגיע לאודישנים כל כך משמעותיים שמראש יודעים שהסיכויים קלושים, אבל רק בגלל פיסת התקווה הקטנטנה שיש לנו שמחזיקה אותנו שם בתור בין מאות אלפי הזמרים שחולמים להפוך לדבר הגדול הבא, אנחנו לוקחים את הסיכון של "אחד למיליון" והולכים על זה, הולכים בעקבות הלב.

מוזיקה בשבילי היא המפתח ללב ולנשמה, אני מרגישה שנולדתי ליצור סגנון מוזיקה שונה ממה שנשמע עד כה, כמו כולם חולמת, אבל בשונה מהשאר, מסוגלת ליצור אחת. אני מאמינה שיש בי את מה שדרוש ושאני מקווה מאוד שבין כל המאות שיהיו שם, אחרי שראו ושמעו כבר הכל, הם יבחינו באחת כמוני - לא יפה מידי, לא מכוערת מידי, עם להט בעיניים ,כריזמתיות וניסיון של שנים. אני מקווה שהשמועות על כך שלהקה צבאית דורשת פרוטקציות ומראה חיצוני מעל כישרון זו סטיגמה מהוללת של צופים מן הצד, אך למרות התקווה הקטנטנה אני משאירה לעצמי גם מקום לא להיות בו כל כך אופטימית.

הסיכויים להתקבל קלושים - אך עולים כאשר מעזים ומנסים.

עד אז אני מתהפכת במיטה מההתרגשות, הדופק מואץ, המחשבות מתרוצצות על "מעניין איך יהיה?" ,"איך יגיבו כשאני...?" ,"מה אלבש?", "האם השירים שבחרתי מספיק טובים?" מתאמנת יום יום על השירים שלי ומחכה לרגע המיוחל בקוצר רוח. אני יודעת שאם לא אתקבל אתאכזב, אני יודעת שלנסוע לשם סתם בשביל לשמוע "את חמודה והכל...אבל מצטערים, אל תפסיקי לחלום!" אבל אני לא אפסיק, זו תהיה חוויה מעניינת ומקסימום לא להקה צבאית, אז תזמורת צה"ל, ומקסימום לא תזמורת צה"ל?

אני כבר אמצא את הדרך שלי :)