חודש עבר מאז פולין, וא' עדיין מחכה לי. הוא יודע שנפגעתי מאוד מהאקס שזרק אותי כמו סמרטוט בטיימינג כה מושלם, אבל הוא מכבד אותי...אומנם קשה לו שלא משנה מה הוא אומר או עושה אני נזכרת באקס ונכנסת לדיכאונות...כל כך השתנייתי מאז הפרידה הזאת שאני אפילו לא מזהה את עצמי כבר. למה הוא ממשיך לחכות? למה הוא ממשיך לנסות? ממילא הוא בירושלים ואני בדרום, הסיכויים שזה יחזיק הם כל כך קלושים.

שוחחתי עם החברה הכי טובה שלי, 12 שנה אנחנו כבר חברות, כך שאני ממש סומכת עליה ואנחנו מדברות על הכל ואני יודעת שבאמת איכפת לה ממני והיא רוצה בטובתי.

היא: "למה את מתעקשת לקחת את א' כמובן מאליו?! מדהים אותי שכשבאים אליך בחורים באמת טובים שנלחמים כדי להשיג את תשומת הלב שלך את לא עושה עם זה כלום" 

אני: "כי אני פוחדת...אני ממש לא רוצה להיפגע שוב, הלב שלי עדיין פצוע, למעשה אני בספק אם אני אסתכל לכיוון של מישהו בזמן הקרוב..."

היא: "לדעתי את מפספסת כאן משהו טוב בגלל אידיוט...באהבה תמיד נפגעים, הפגיעה היא חלק בלתי נפרד מהרגש הזה, אבל את באמת היית מוותרת על כל מה שעברת עם האקס שלך רק בגלל הסיום הגרוע? לא נראלי...את למדת מהקשר הזה ואפילו נהנת ממנו בהתחלה, אני ראיתי כמה שזה עשה לך טוב."

לא ידעתי מה להגיד, היא צודקת. אני לא מתחרטת על דבר שעשיתי, וא' הוא באמת מקסים...למעשה אפשר להגיד שעוד מימי פולין אנחנו "זוג שלא מגדיר את עצמו כזוג", הוא היה מחבק אותי כשרע לי, מחבק אותי כי זה נעים לו, מחבק אותי כדי לעשות לי נעים, מנשק לי את המצח, מלטף את שערי, מסתכל עלי במבט חודר ומוקסם, הוא מדבר איתי על הכל, לא מפסיק להגיד לי כמה שכייף איתי ושאני עושה לו טוב, היה מכין לי קפה בכל בוקר ושומר לי מקום בקרבתו, היה קולט כשאני מקנאה כשהוא עם אחרות והיא מפצה אותי ביחס מיוחד לאחר מכן...

לעזאזל, אני חושבת עליו בלי סוף, מתגעגעת לחיבוקים שלו, למגע החמים והנעים הזה שגם בימים בהם לא הייתי סינגל זה לא הרגיש אסור, אפילו השתוקקתי לזה...אני יודעת שיש פה משהו גדול שאני פשוט מסרבת להודות בו אפילו לעצמי, כולם שמו לב לכימיה שיש בנינו, כולם חוץ ממני, אני היחידה שמעדיפה להיתמם. עברתי איתו המון בפולין - הוא ראה אותי צוחקת, ראה אותי בוכה, ראה אותי מובכת, ראה אותי חולה, ראה אותי אוכלת, ראה אותי ישנה, ראה אותי כועסת, ראה אותי שמחה...וגם עכשיו, אחרי חודש מאז, מדברים כל יום במשך שעות, הוא לפעמים שולח לי אסמס חמוד ומפתיע של "איך אני מת לפגוש אותך כבר..." או פשוט סתם לב שמאחוריו מסתתרות מילים שהוא לא בטוח אם להגיד...

יום חמישי הוא נוסע אלי, הפעם ניפגש רק שנינו, אני לא יכולה לחכות כבר לרגע שאראה אותו ...יכול להיות שיקרה משהו, יכול להיות שלא יקרה כלום...מה שבטוח? יהיה כייף. כייף לי במחיצתו, אני רק חייבת את האומץ להודות בכך ולהתגבר על העבר הלא נעים.

הלילה חוגגים סילבסטר, הבית יהיה ריק, אבל אני לא הולכת לנצל זאת, אני לא חגגתי זאת מעולם...נראה שדווקא א' חוגג בדרך כלל עם כל החברים, רק שהשנה הוא אמר שכנראה סתם יחגוג עם המשפחה, והשנה האמיתית שלו תתחיל כשיגיע יום חמישי... האם יש כאן סימן לנאמנות? אני מבולבלת.

שתהיה לכולנו שנה נפלאה , ותהנו בחגיגות הלילה עם האנשים שאתם אוהבים :)