עברו כמה ימים מאז הפרידה המכוערת, ימים בהם שקעתי בדיכאון מוחלט. פיזית הייתי מוקפת בחברים תומכים ואוהבים שרק תמכו ועודדו, אבל הראש שלי היה במקום אחר, הוא היה בעבר, עוד תקוע איתך. כל דבר שנגעתי בו הזכיר לי אותך, כל מקום שעברתי בו הזכיר לי אותך, כל מילה שמישהו אמר לי הזכירה לי אותך, וכמה שניסיתי לדחוק את המחשבות והרגשות כלפייך ככל הניתן, פשוט לא הצלחתי.

לפני 5 חודשים בדיוק נתתי לקשר הזה להתגלגל ולהתגלות כטעות (28.6) והיום התאריך הזה לא מסמל עבורי דבר. ממבט לאחור, אני מתחרטת על הכל. כל מילה שלך שאז קניתי, היום נראיית בעיניי כתרמית אחת גדולה. כל פעם שהייתי סלחנית כלפייך ומנסה להשתנות עבורך, היום נראיית עבורי פשע מוחלט וכי חבל שלא החמרתי עימך יותר, פשוט לא הגיע לך היחס הטוב הזה...אבל מצד שני אני לא מתחרטת על שלמדתי קצת על עצמי בקשרים, ואני אהיה טובה יותר לבחור הבא שיזכה בליבי, ואני מקווה מאוד שהוא לשם שינוי יעריך זאת.

אני מרגישה פחות תמימה, מרגישה רייקנות, מרגישה שאיבדתי אמון בגברים, כך שהבחור הבא שאכיר יהיה חייב להיות באמת מיוחד. כבר שכחתי איך זה להיות לבד, הלבד הזה הוא לפעמים גם דבר טוב...פתאום אני מרגישה צורך להפסיק לשנוא את עצמי, ולקבל את מי שאני באהבה כי סך הכל אני לא נראיית רע כל כך - יש האומרים שאפילו נראיית מצויין.

בניגוד לגבר שבוגד, סופי יהיה כאשר אני אבגוד בעצמי. לא אתן למטומטם אחד לעצור לי את החיים, לא מגיע לו שאתאבל עליו. אתחיל עכשיו בדרך חדשה עם "אני החדשה" ומעכשיו לא תלויה יותר באף אחד, וכשיגיע הבחור הראוי, אני ארגיש זאת ואדע מיד.