הכרנו בדרך כל כך מיוחדת, נקשרנו אחד לשני ולמרות המרחק בנינו הרגשנו שזה נכון. מעולם לא חוויתי עם אף אדם קודם את מה שחוויתי איתו, אבל הרגשתי שככל שהזמן חולף כך הרגש לאט דועך. ניסיתי להשתפר, ניסיתי להבין, ניסיתי לתחזק את הקשר...ניסיתי ולא הלך, שלא תבינו לא נכון - אני לא אחת שמוותרת בקלות, ההפך אני אחת שנלחמת ונלחמת, בעיקר למען האהבה שלה (הקיטשיות שזורמת בעורקיי צריכה להיפסק במיידי!), אבל ברגע שאחד מבני הזוג מחליט להרים ידיים ולוותר, כנראה שאין ברירה להרפות...

אחלה זמן מצא לעצמו כדי להיפרד, בדיוק כשאני חוזרת ממסע פולין עם תעתוע נפשי כבד וברגע בו אני הכי זקוקה לו. אינני צריכה לשמוע אותו אומר מפורשות "בואי נפרד, זה כבר לא זה" כי אני לא מטומטמת, אני רואה מה הולך כאן וכדאי שאעצור את הפנטזיות שפיתחתי לשנינו אל מעבר לאופק איי שם במוסד הנישואין ואחזור לכדור הארץ עם תובנות שמהן אלמד להבא ולא אשלה את עצמי שוב.

שונאת להתאהב, שונאת להיפגע והפגיעה היא חלק בלתי נפרד מההתאהבות. 

לא חושבת שיש איי שם מישהו שבאמת מתאים לי, שיהיה שם בשבילי במידה הנכונה, שיבין אותי, שיתמוך בי, שיכבד אותי, שבאמת יאהב אותי...כואב להגיד אבל עם כמה שזה לא בסדר להכליל, ישנם מכנים משותפים בין כלל הגברים שלא ניתן להפריד...הפחד הזה ממחוייבות, הרצון העז בסקס, הדחף להספיק להתנסות עם כמה שיותר בחורות...זה פשוט כל כך דוחה בעיניי.

יש לי המון אהבה לתת, אבל אין מי שיקבל אותה ,יעריך...ויעניק חזרה.

חזרתי לשוק הרווקות...איזה אושר עילאי :\