פולין...אדמתך מקוללת, נשבעתי שאעזור אומץ ואדרך עלייך כנקמה וכהוכחה לכך שאנו עוד בחיים ושהנאצים לא הצליחו למחוק אותנו מהמפה. אל המסע הזה יצאתי אחרי ששמעתי הרבה סיפורים על זה שאנשים נכנסים לשם ויוצאים משם אחרים לחלוטין, אבל מעולם לא האמנתי כמה זה באמת מסוגל להשפיע עלי מכל בחינה אפשרית, ואני בטוחה שזו רק ההתחלה של השינוי שמתחולל בי. 

גם כשאתה שם, אי אפשר להבין באמת את מה שקרה בשואה - הקור העז והבלתי נסבל שחודר את שכבות הבגדים הרבות אל מעמקי העצמות הוא לא הקור שהיהודים בשואה חוו כשלבשו אז בגדים בעובי של דף נייר, אם בכלל לבשו בגדים...האימה מהכניסה אל תוך מחנות ההשמדה ומההליכה אל הלא נודע, היא לא אותה אימה שחוו היהודים שקלטו גדרות טייל סביב ואנשים סמכותיים במדים שצועקים בגרמנית ולצידם כלבים רוצחים שנובחים בקולי קולות, הידיעה ש"עוד קצת וזה נגמר וחוזרים לאוטובוס החם" היא לא הייתה בכלל קיימת בידיעתם, כי רובם הגדול מאוד לא חזר משם, וגם מי שחזר...לא ממש חזר, הלב שלו נשאר שם, בין כל הזיכרונות הנעימים ובין כל הטראומות.

פולין הוא בעצם מסע בעקבות העבר, רואים את כל המקומות ודרוש הרבה דימיון והקשבה לתדרוכים בשביל להצליח באמת להתחבר למה שהיה שם, כל האנשים האלה שעסוקים בפוזות עצובות למצלמה במקום להתחבר אלו אנשים שלא ירכשו דבר מהמסע הזה, ובאמת שחבל על ה6 אלף שקל שהם הוציאו בשביל זה, דיוטי עם החבר'ה אפשר לעשות גם בטיול לבורגאס שהוא הרבה הרבה יותר זול. אבל אני מניחה שלכל אחד הייתה נקודת שבירה במקום מסויים וגם אם אנשים לא בכו ואפילו צחקו, זו הייתה הדרך שלהם להתמודד עם הדברים, כי לעכל אותם זה דבר שהוא לא מובן מאליו.

במסע הזה הכרתי חברים לחיים, אנשים שחיזקו אותי בשעת משבר, צחקו איתי ונצרו עימי זכרונות יפים ופשוט היו שם כמו שרק חברים אמיתיים יכולים להיות. באופן כללי במסע הזה נפתחתי יותר והייתי מאוד חברותית, אפילו נתקלתי בבלוגרית אחת שקוראת אצלי באופן קבוע בבלוג, שזיהתה אותי לפי העין שלי שהעלתי תמונה שלה לבלוג, מפגש מאוד מרגש! אני זוכרת איך בטיסה חזרה החזקתי לחברים שלי את הידיים במטוס, אחרי כל כך הרבה דיבורים, ודווקא ברגעים שבהם ממש מרגישים את הנחיתה הייתה שתיקה מוחלטת, הסתכלתי עליהם בעיניים בשקט וזלגו לי הדמעות מעצמן...כל כך התחברנו שפשוט כאב לעזוב ולחזור כל אחד לעיר שלו ולחייו. 

אז מצד אחד רציתי לחזור, בקושי דיברתי עם ההורים שלי במסע הזה וסבלתי ממחסור חמור בשעות שינה והתגעגעתי לחדר השקט והפרטי שלי. מצד שני לא רציתי לחזור, החברים שהכרתי שם, הטירוף הזה של השינוי הקיצוני במצבי הרוח - החל ממחנות השמדה ובתי קברות ובכי רב, אל האוטובוס והמלון לצחוקים עד השעות הקטנות...וחוץ מזה, שאני והחבר עדיין במצב גרוע, הוא לא ניסה להשיג אותי בזמן שהותי שם, לא ניסה גם להתעניין יותר מידי כשחזרתי, אני כבר באמת לא יודעת מה לחשוב ומקווה שיהיה טוב.

מה שבטוח, המסע הזה ביגר אותי, הפך אותי מאדם מאופק שלא חושף "חולשה" לאדם רגיש יותר, הפך אותי לאדם שקט וקשוב יותר, הפך אותי לאדם חברותי ופתוח יותר, לציונית יותר. את המסע הזה לא ניתן לשחזר בשום דרך שהיא, ומה שהיה בפולין נשאר בפולין.

אל תשכחו שאין לנו ארץ אחרת!

עם ישראל חי.