אני זוכרת את הימים הראשונים שיצאנו לדייטים, היינו ביישנים, הססנים, מחושבים ולקח לנו זמן להיפתח אחד לשני - אבל היה קליק מיידי ללא ספק. כל דייט שלנו הוא מזכרת בפני עצמה, אני חושבת שעם הניסיון הרב של שנינו - אף אחד מאיתנו מעולם לא חווה רגעים שכאלה. אני זוכרת איך היינו שוברים את חוקי הדייטים, איך מהביישנות המוחלטת בהדרגה התקרבנו עוד ועוד, החל מהאומץ להשיר מבט חודר אחד לשני במשך כמה דקות רצופות ועד לאומץ ממשי לאחוז יד ביד...משם זה התגלגל לחיבוקים קלילים ולנשיקה מפתיעה וזריזה בסוף הדייט הראשון שהשאירה טעם של עוד.

אני זוכרת את הריב הראשון שלנו, בכיתי המון, כעסתי כל כך, ואתה שאתה גר רחוק כל כך נסעת עד אלי רק בשביל להסביר את עצמך - העובדה שבאת עד לשם ריגשה אותי כל כך שבאותו רגע לא ידעתי אם לסטור לך או לחבק אותך...אז נזפתי בך כמו אמא שלך, אתה הרכנת את הראש והרגשת רע עם עצמך, ואז חיבקתי אותך חזק והצעתי שאם אנחנו כבר יחד, בוא נצע לדייט פיצוי, שם דפקתי לך נשיקה מהסרטים (באולם הקולנוע כמובן!) שפיצתה על הנשיקה המהירה מהדייט הראשון...ועוד איך פיצתה!

אני זוכרת את היום הראשון שבו אמרת לי "אני אוהב אותך", זה היה בדייט השלישי שלנו, אחרי שלמדנו מטעויות והגענו מוכנים יותר. הביישנות כבר מזמן הוסרה, שנינו התנשקנו המון, התחבקנו המון וההרגשה שלנו הייתה בשמיים. היינו בים, נשרפנו בים אך למרות זאת יצאנו מחוייכים. הלכנו לאכול במסעדה והמוכרת אמרה שאנחנו זוג יפה, שברנו את חוקי הדייטים ונישקת אותי באמצע הארוחה, דבר שהצחיק אותי מאוד...אחר כך הלכנו לפארק הירקון, שכבנו לנו תחת עץ נחמד כשהנהר נשקף בענינו, הנחתי עלייך את הראש, שמעתי את הדופק המואץ שלך ועצמתי את עיניי. לפתע, בלי התראה מראש אמרת את זה, ואני קפצתי עלייך בנשיקות, כי מילים לא יכלו לתאר את ההרגשה העילאית שהענקת בי באותו הרגע...

אני זוכרת את היום הראשון שפגשת את הורי, היית לחוץ כל כך ופחדת שהם לא יקבלו אותך, בהתחלה גם אני חששתי מאחר וזו הפעם הראשונה שאני בוחרת להכיר להם את החבר שלי, וכשהגיע הרגע שתפגש איתם ידעתי שהם יקבלו אותך ויאהבו אותך, היום אתה ממש בן בית אצלנו...אפילו יש לך מברשת שיניים משלך שממתינה לך בכל פעם כשאתה נשאר לישון אצלי. 

אני זוכרת את היום הראשון שפגשתי את הורייך, לא יכלתי להסתיר את הלחץ שהיה בי באותם רגעים, הלב שלי דפק כל כך חזק, אני זוכרת איך נישקת אותי והרגעת אותי ואמרת לי שאתה בטוח שהם יתאהבו בי, ואכן הם קיבלו אותי בצורה כל כך חמה ואוהבת... (:

עכשיו כשתקופת הדייטים כבר מאחורינו, דווקא עכשיו אני זו שפוחדת. נפלתי חזק, ממש חזק, אני מאוהבת עד כלות נשמתי (בלי הגזמה!) יש אומרים שבגיל הזה (אוטוטו 18) אפשר באמת להתאהב, ואני מרגישה שזה אכן כך. הקשר הזה כל כך משמעותי עבורי, אין רגע שאני לא חושבת עליו וכשאני איתו אני פשוט לא רוצה להרפות ממנו, אני רוצה שהוא ישאר איתי.

אני רואה אותנו מנהלים חיים משותפים, אולי אפילו חתונה...אבל אני אומרת לעצמי במפורש "יולי דיי!" לא רוצה להיפגע שוב, לא מסוגלת להיפגע אחרי אהבה כל כך חזקה כמו זו, זה ישבור אותי פשוט. אני מפחדת שאני היחידה בנינו שרואה את הקשר הזה כך...סך הכל אנחנו עוד צעירים וכל החיים לפנינו.

יש לי הרבה בנים בשכבה שתוהים "למה את לא זורקת אותו כבר ומוצאת לעצמך מישהו יותר קרוב? למה את תולה בעצמך תקוות שווא?" הם סתם קנאים. אני חושבת שכל בחורה הייתה פשוט לוקחת את הרגליים שלה והולכת, וזה שאני נשארת ונלחמת בשביל הקשר הזה ועוד רואה איתו עתיד רחוק, זה אומר עלי משהו. הם היו מתים שתהיה להם חברה שתסע בשבילהם עד הקצה השני של המדינה ועוד תישאר נאמנה כל כך.

4 חודשים שמחים שיהיו לנו אהוב שלי !

ולחשוב שהכרנו דרך הבלוג בצורה כל כך מיוחדת ולא מכוונת...