חשבתם פעם לו לרגע מדוע נשים משקיעות ומטפחות כל כך את עצמן בהשוואה לגברים? מדוע מחלת האנורקסיה והבולמיה רווחת בעיקר בקרב נשים? במסגרת שיעורי סוציולוגיה יצא לי ולכיתתי לדון בהבדלים בין גברים לנשים - נושא שעולים בו וויכוחים ודיונים בלתי פוסקים כבר במשך שנים.

נעמי וולף היא סופרת אמריקאית רבת מכר, פמיניסטית אשר תבעה את המושג "מיתוס היופי הנשי". וולף תוקפת את ניצולן של הנשים על ידי תעשיות האופנה והיופי. היא טוענת כי החברה שלנו מלמדת נשים למדוד את עצמן, להעריך את עצמן ולשפוט את עצמן באמות מידה של יופי חיצוני. המשמעות של המיתוס הזה היא מאוד רחבה ועמוקה - החברה קובעת אידאלים של יופי נשי שהם לא ברי השגה. אפילו דוגמניות אשר עומדות בסטנדרטים של גובה ומשקל וסממנים נוספים, עוברות ריתושים בפוטושופ. 

החברה מכתיבה לנשים לייפות את עצמן בעיניי גברים, ובשביל זה הן צריכות להיות במשטר טיפוח קפדני: צריכות להיות רזות, שופעות,חלקות משיערות, אופנתיות, מאופרות, מבושמות, ואילו מהגברים נדרש טיפוח מינימלי. החברה מלמדת את הגברים להשיג לעצמם אישה יפה ולפי המראה שלה הם נמדדים. אומנם מעמד הנשים השתפר במשך השנים ,אך עדיין עם כל הכאב שבדבר - נשים נתפסות פשוט כאובייקט.

מדובר בדפוס חברתי שלא קובע רק כיצד על נשים להיראות, אלא גם כיצד להתנהג, למשל - אם בחורה תגלח את ראשה, תשב עם רגליים פסוקות ותעשה גראפס החברה תסתכל עליה בפרצוף עקום - היא לא נחשבת "נשית". אם גבר ישב רגל על רגל, ידבר בקול רך או צייצני ויזמין לצהריים סלט ירוק, גם אז החברה תסתכל עליו בפרצוף עקום - הוא לא נחשב "גברי", כך שבתחום ההתנהגות נראה כי גם לגברים נכתבים הרגלי התנהגות נורמטיביים.

על פי חוק, בחברה הישראלית מגיע לנשים וגברים שיוויון, אך יחד עם זאת חוסר השוויון קיים בכל תחומי החיים השונים. מקצועות כמו פיזיקה, אלקטרוניקה, רובוטיקה והנדסה נחשבים מקצועות "גבריים", ואילו מטפלות, גננות, מורות, אחיות, מזכירות וסייעות נחשבים למקצועות "נשיים". מידת החשיבות של מקצוע גברי היא גבוהה יותר ממידת החשיבות של מקצוע נשי.

התפיסה שלי בנוגע לנושא אולי תהיה צפויה ולא ממש מנקודת מבט אובייקטיבית, אבל בתור בחורה שעברה הפרעת אכילה בעבר - אני רוצה להגיד לכל אותן בנות שמנסות להרזות ולהגיע ליופי האלוהי הזה - המרדף הזה בלתי פוסק, וזאת מאחר ואתן רודפות אחרי משהו שכלל לא קיים. יש הבדל בין בנות שרזות בגלל שכך יצא, לבנות אשר שואפות להגיע לשלמות. הפנייה שלי בפוסט זה היא לבנות מהקבוצה השנייה, אני יודעת מה עובר לכן בראש, אני יודעת שאתן מרגישות שאף אחד לא מבין אתכן, אני יודעת שאתן מרגישות לבד...הייתי שם.

האם הייתי חוזרת לעבר ומשנה את מה שעברתי? כן ולא. כן בגלל שזו הייתה תקופה נוראית, הייתי מכריחה את עצמי להקיא בכוח, הייתי דוחפת לעצמי כדורים שאפילו לא תארתי לעצמי מה מידת ההשפעה ההרסנית שלהם על הכבד שלי, הייתי מרעיבה את עצמי ...בשביל מה? בשביל לרצות את החברה השטחית הזאת? בשביל זה אני מונעת מעצמי את הנאות החיים כשאני מודעת לכך שחיים רק פעם אחת?! 

מצד שני, מהתקופה השחורה הזאת קיבלתי תובנות. אני כנראה מהאנשים האלה שצריכים ללמוד בדרך הקשה, ומזל שהאסימון נפל לי כשהמצב עוד לא היה בלתי הפיך ועם מאמץ רב גם יצאתי מזה. בנובמבר אני אטוס לפולין, אבקר בכל הגטאות, אנשים היו אוכלים שם צואה בשביל לשרוד! צואה! פה יש לכן אוכל, יש לכן בית, יש לכן משפחה ובטוח שבין כל ההרגשה של הבדידות שאופפת אתכן קיים לפחות אדם אחד שאתן יכולות לסמוך עליו ולדבר איתו (ולמי שבאמת חושבת שאין אף אחד תמיד מוזמנת לפנות אלי בפרטי ולדבר איתי).

בנוגע לכך שבנות מרעיבות את עצמן בשביל להיות יפות ושבנים יימשכו אליהן - בלי קשר לזה שמרבית הגברים רוצים שיהיה קצת משהו "לתפוס", באמת הייתן רוצות להיכנס לקשר זוגי שבו אתן עם מסכות על הפנים? הרי אם תרעיבו את עצמכן, זה לא יהיה גופכן הטבעי שניחנתן בו, זה יהיה גוף מלאכותי שכל כך השתדלתן ליצור ולא משנה מה, אתן אף פעם לא תהיו מסופקות ממנו.

אם אתן לא אוהבות את עצמכן, אולי זה מה שמרתיע גברים מכן? גברים אוהבים בחורות עם ביטחון, אופטימיות, שלמות עם עצמן...בחור שבאמת אוהב אותך יקבל אותך כפי שאת, ומבחינתו גם אם את לא בר רפאלי, בשבילו את הכי יפה בעולם - אולי זה נשמע קיטשי ובנאלי, אבל זה נכון.

אני לא הולכת להטיף לכן כרגיל את ההטפות הקבועות שאני תמיד שומעת מאנשים כמו "את יפה כמו שאת" או "תאכלי בריא ותעשי ספורט", אני פשוט אבקש מכן שתקראו את הפוסט הזה, אם צריך אז גם כמה פעמים, ופשוט מכאן תחליטו מה אתן עושות עם עצמכן.