מעולם לא הרגשתי כל כך נבגדת כפי שאני מרגישה עכשיו. היום למדתי מי החברים האמיתיים שלי ובעיקר הוכחתי לעצמי שגם ברגעי השפל אני מספיק חזקה בשביל לדאוג לעצמי. אז איך הכל התחיל?

ובכן הלכתי לבית הספר, על הבוקר היה שיעור ספורט והמורה החליטה להריץ אותנו. הכיתה שלי מתחלקת לשני חלקים - רקדניות שרוקדות שנים ובכושר מעולה, מול בנות בעלות כישורים אחרים (שירה ומשחק במקרה שלי) אבל ממש לא ספורטאיות. נדהמתי למצוא את עצמי לראשונה בחיי עוקפת את הרקדניות הזריזות ואף נמצאת במהירות שיא שאפילו הן עצמן הודו שאינן מגיעות לרמה כזו.

כשסיימתי לרוץ התנשפתי בכבדות, אך הייתי גאה בעצמי מאוד. לפתע הרגשתי שאני הולכת להקיא את נשמתי, ביקשתי מחברה ללוות אותי לשירותי הבנות. הכל סביבי החל להסתובב, הגעתי לשירותי הבנות כמו מסוממת - אני בטוחה שהבנות הסתכלו עלי בבוז וחשבו שאני איזה פריקית, אבל ממש לא עניין אותי באותו רגע, וממילא לא הצלחתי לראות את פרצופן. 

נכנסתי לתוך התא, נעלתי את עצמי שם והקאתי את נשמתי, את כל תכולתי והרגשתי שזה לא נגמר. פתאום ראיתי לבן, הייתי מאוד מסוחררת. נפלתי על הריצפה בעודי מפרקסת ומתקשה לנשום. לפתע שבה אלי ראייתי - נעלמה ושבה, כך שוב ושוב וקלטתי את עצמי נעולה בתוך תא שירותים בעודי מרוחה על הריצפה וחסרת אונים. הצלצול נשמע באוזניי. צעקתי את שם החברה שליוותה אותי, ואין עונה. צעקתי שוב ושוב ושוב, היא פשוט נטשה אותי שם.

לרגע הרגשתי שזהו, אני הולכת להיתקע שם. ניסיתי בכל כוחי לשלוח את ידי מעלה לעבר המפתח שתקוע בדלת, היד כולה רועדת ממאמצים, ולפתע הכל נעלם. פתאום שמעתי בעיטה חזקה על הדלת שהבהילה אותי והשיבה את הכרתי "יולי?? הכל בסדר שם?" ניסיתי בכל הכוח שנותר לזעוק לה, ושוב הושטתי יד אל המפתח "זה לא נפתח! זה לא נפתח!" אני אומרת בפאניקה, רציתי לבכות אבל הייתי כל כך חלשה בשביל לבזבז את האנרגיה על הדמעות.

איני סובלת מקלסטרופוביה, אך לרגע באמת נלחצתי. ניסיתי בכל שארית כוחותיי לפתוח את הדלת, ולבסוף הצלחתי. חברה אחרת חיכתה לי שם, הפסידה שיעור היסטוריה בשביל לחלץ אותי. היא מצאה אותי שרויה על הריצפה, חסרת צבע על הפנים ובעיקר נטולת כוחות. היא גררה אותי מיד אל האחות. האחות מדדה לי לחץ דם ולא שיחררה אותי עד לרגע שבו ראתה במו עינייה שהתאוששתי.

החברה נשארה להחזיק לי את היד בעודי שוכבת רועדת ומתנשפת בכבדות על מיטת החולים. לאט לאט הצבע חזר אל פניי, וכך גם כוחותיי. הייתי כל כך בהלם מהחוויה הזאת שכשהתאוששתי איבדתי את שפיותי וצחקתי עם חברתי "עוד חוויה לאוסף החוויות שלי בתיכון. באמת שאת חייבת לנסות להתמוטט בשירותים פעם אחת!".

כשחזרתי לשיעור, המורה ממש דאגה לי, אבל כשמבטי נפגש עם מבטה של ה"חברה" שליוותה אותי תחילה ואז הפקירה אותי שם, היא אפילו לא הייתה מסוגלת להסתכל עלי מהבושה. אני כבר הבנתי מי החברים האמיתיים שלי ומי סתם מתיימרים להסתובב בחברתי לשם אינטרס אישי.

אני יודעת שלא משנה מה, כשיזדקקו לי - אני אהיה שם, כי אני בן אדם. מבחינתי להשאיר חבר פצוע/חולה לבד זה לא אנושי. הוא זקוק להגנה והשגחה.

כמו הסיסמה המפורסמת של צה"ל: "אין להשאיר חייל פצוע בשדה הקרב"

בטח שלא לנטוש בשביל לא לפספס שיעור.