ע-ם  י-ש-ר-א-ל  ח-י !

זה פשוט מה שאני יכולה להגיד.

אני יכולה לצעוק ולצעוק ולצעוק עד מחר.

שום עם, אבל שום עם לא עבר מה שעם שלנו עבר.

6,000,000 קורבנות חפים מפשע. 6,000,000 יהודים. מחיר מטורף ששילמנו על הקמת מדינת ארץ ישראל. על היותנו יהודים. על היותנו העם הנבחר. על כך שאנחנו מילאנו תפקידים בכירים ברחבי אירופה וקינאו בנו, על היותנו חכמים ומשכילים וקינאו בנו.

כל הזמן חשבתי מה החזיק אותם, את ניצולי השואה ההולכים ונגמרים מטבעם של הדברים. מה החזיק אותם בחיים כשהנאצים הפסיכופטים האלה הכו אותם, התעללו בהם ורצחו מישהו יקר להם. הבנתי שהיה להם רצון עז לחיות.

 שמעתי היום הרצאה של ניצול שואה, משה , אביו של מורֶה בבי"ס. הזעזעזתי. הוא ואחיו התאום היו לקורבנות לשיגעונות של הרופא מנדלה (תקנו אותי אם אני טועה). מנדלה (ושוב, תקנו במידה ואני טועה), היה רופא שדרש לערוך ניסויים לא אנושיים בתאומים. היה מזריק לעינייהם ולגופם חומרים רעילים, היה בוחן אותם בכל מיני סיטואציות וכדומה. זה היה מחריד. משה סיפר על כך שהרגו את אביו מול עיניו רק כי ביקש מהגרמנים מים, הוא סיפר שכל פעם שהיו מתעללים בו ובאחיו היה קורא שמע ישראל. בכיתי.

מכחישי השואה כל-כך איומים. מטילים ספק בששת המיליון שנרצחו. לא! תסבירו לי! לאן הם הלכו?! למכולת?! הם נרצחו. נרצחו ע"י פקודתו של היטלר (ימח שמו). נרצחו כי היו יהודים. כי לא הסכימו להמיר את דתם.

בכל זאת אנחנו פה היום. אנחנו עומדים פה היום כדי לספר את הסיפור שלהם. של כל יהודי ויהודיה שנפלו קורבן. אנחנו פה להנציח. לזכור ולא לשכוח. הדור של ניצולי השואה הולך ואוזל. הם לצערינו הרב כבר לא יהיו פה כדי לספר. אבל אנחנו פה. אנחנו פה לספר ולא לשתוק.

פעם ראשונה בחיים שלי נכנסתי לזה. שרתי את ההמנון הלאומי בגאווה. תחושה של ניצחון. אף אחד לא בעבר, לא בהווה ומקווה שלא בעתיד יצליח לרמוס אותנו (אם ירצה השם). כי אנחנו בני ה', העם הנבחר.

עם ישראל חי, הוא חי וקיים. שרד הכול. הוא פה.