לא לדעת לאן לפנות, לראות את גופך שלך סוגר עליך מכל הכיוונים.
לראות את הלב שלך פועם ופועם, בלי לשלוט עליו, בלי יכולת לייעץ לו שיעצור מעצמו.
לראות את נשמתך, עפה לה, מתרוצצת בחופשיות בגופך; ואתה, מצידך, לא מסוגל לזוז.
לראות את החיוך נוזל מהפנים, הופך בין רגע לפרצוף עצוב.
לאהוב, ואז לקלוט.
לאהוב, ואז להבין.
אין מקום בלב אחד לשתי אהבות.
לשתי אהבות מעוותות.
לשתי אהבות, שאם זה היה תלוי בך, לא היית מתקרב אליהן.
זאת תחושה נוראה, לאהוב מכל הלב ולסבול.
לראות איך כולם מאושרים מאהבותיהם, ואותך, עומד בצד, מבולבל, לא מבין.
לרצות לאהוב ולהרגיש נאהב, אך לפחד מהתוצאות של אותה האהבה.
זה כואב, לרצות, ולאהוב, ולדעת שזה הדדי.
אולי הדדי מידי.
זה מפחיד, להיות לבד בעולם הזה, שאמור להיות כולו פרחים ושקיעות יפיפיות ואנשים מאושרים.
ולעמוד מהצד, מבולבל, לא מבין מה אתה עושה פה, איפה אתה משתלב בהרמוניה הזו.
לרצות ללכת יד ביד,
אך לא לדעת למי לתת את ידך.
לדעת שבכל אפשרות שתבחר, תפגע בבנאדם שאתה אוהב.
וברור שקל לברוח.
ללכת לאדם שלישי שאתה יודע מראש שלא יצליח להדחס לך בלב.
ללכת נגד הרגשות שלך רק מתוך פחד ועויוורון.
לאהוב אדם שאתה לא אוהב, רק בגלל איזה הגיון.
וקשה, באמת שקשה.
אני רוצה הפסקה מהחיים.
מהלימודים.
מהמשפחה.
מהחברים.
ובעיקר מאהבה.
כי זה יותר מידי. באמת שאני לא מסוגלת יותר.
לילה טוב, מוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
