מציאות נפרדת.

אומרים תמונה שווה אלף מילים,

אומרים חיוך זה האיפור הכי מדהים.

אומרים אהבה כל אחד בסוף ימצא.

אומרים הרבה דברים.

אומרים ,אז מה?

השגרה מטריפה אותי.

אין לי כוח לנשום, אין לי כוח לכלום.

לא תאמינו כמה אני עייפה.

זה נראה כאילו כל יום אני מתעוררת לאתמול.

הזמן לא זז, שום דבר לא משתנה.

אני קמה, הולכת לבצפר, חוזרת הביתה ומשתעממת.

הולכת לישון וקמה.

הולכת לבצפר.

חוזרת..

נמאס.

אין לי כוח לחיות, די.

הבנתי את הקטע, אפשר להפסיק עכשיו.

ראיתי את החיים, הם לא משו.

נגמר, אפשר למות. אני מרשה.

לילה טוב מר ארנב.

מרגישה.. מוזר.

אני לא יודעת איך להגדיר את התחושה הזאת, או למה התגנבה היא אלי ככה.

זה לא שמחה ולא עצב, לא שומדבר מוגדר.

ואין דבר שעשיתי שיזכה אותי בהרגשה הזו.

יש סימן שאלה גדול תלוי מעלי, שואל כל הזמן.

שואל הכל, מכאיב בכוונה.

אבל בכל זאת, כאילו שלא מפריע. אני פשוט עונה,

מתעלמת מהכאב.

וזו לא הרגשה כזו רעה.

אני לא יודעת מה קרה, ולמה, ואיך ומתי.

אבל ההרגשה זהו, המוזרה הזו, נעימה לי בנתיים.

תחושה אחרת, והיי, זו לפחות תחושה.

כבר הרבה זמן הרגשתי בשגרה,

הרגשתי שהפילו אותי לבור עמוק עמוק שאי אפשר לצאת ממנו.

זה לא חייב להיות בור רע, ואני לא חייבת לסבול.

פשוט להיות באותו הבור כלכך הרבה זמן, להכיר כל אבן, סדק, וענף.

זה די נמאס.

אבל ההרגשה הזאת,

זה כאילו צמח לי שתיל קטן בבור,

ואני מחכה ומחכה, לראות מה יצא.

ברור לי שזה יכול להיות רע, אבל יש תקווה שזה טוב.

אז למה לעקור אותו, אם יש סיכוי שיגדל ויוציא אותי מהבור?

לילה טוב צרצר,

מי ידע, אולי נתראה מחר?

שיניתי עיצוב, ואת השם של הבלוג. אני דדווקא אהבתי. (:

אין כלכך מה לספר, שומדבר חדש, שומדבר מעניין.

יודעים איך זה, לומדים. חיים, בערך.

די משעמם, נקווה שתקופת המבחנים הזאת תגמר כבר.

לילה טוב שמש.