מציאות נפרדת.

ואני מרגישה כלכך קטנה ליד כל המילים שלכם.

מילים גדולות, רבות משמעות, ואני נעמדת על ידם, ושותקת.

כי פשוט אין לי מה להגיד מול כל הרגשות האלו,

ואין לי מה להגיד מול כל האותיות, המשפטים שחוברים יחד הכזו קלות.

כי אתם מבינים, אני לא כזו.

אתם פשוט מדברים, והכל יוצא בשניות.

אני שוקלת אות ואות, ובכל זאת יוצאת לי עוד טעות.

וכשאתם מדברים לכם, צוחקים ומספרים בדיחות,

אני שוקלת איך אם להגיד היי או שלום, ביי או להתראות.

המילים גוברות עלי, והמשפטים חונקים.

אני לא מבינה איך אתם ככה חיים.

כי אני מתה מעייפות ורציתי לכתוב משום מה.

3> מאיו.

מי מתנדב להיות הנשיקה הראשונה שלי ל2008? (:

אין לי משו חכם לכתוב. ומשעמם לי.

3> מאיו.

כמה שאני מתגעגעת!

דיי זה לא אנושי להתגעגע כלכך.

"...כל יום עובר כמו נצח. כל דקה לא נגמרת, נמתחת, מתגרה בי, מקניטה. כמו מנסה להכאיב. מנסה להפריד ביני ובין האהבה שלי, ביני ובין האדם היחידי שבשבילו אני קמה בבוקר.."

"..לנצח אחכה לך, אכאב בשקט עד שתהיה שלי.."

3>