מבפנים גופי זועק,אך חיוכי המזוייף כנראה לא מסגיר דבר.
"הקולות.. הם חזקים מתמיד. הם קוראים לי, הם בודדים. הם אומרים לי, הם אמרים. אף אחד לא שומע אותם, הם לא קיימים. אף אחד לא מקשיב להם, רק אני. רק אני והקולות. ועכשיו אני גם לבד, כי אני מקשיבה לקולות שקוראם לי. הקולות שלא קיימים. ואף אחד לא מדבר איתי, רק הקולות, הקולות שלא קיימים."
"כל יום אני רואה אותך, מתהלך לך במסדרון בהדר. צחנת הגאווה נודפת ממך, אך אתה בשלך, בטוח שאתה יותר מכולם. אתה עובר וכולם מסתכלים בך בקנאה, ורק אני, רק אני לא מבינה. איך זה שמקנאים באיש שמצהיר שחברים הוא לא צריך, שגר בבית ענק, עם משפחה שגם היא, לא מתייחסת אל אף אחד. ואני שואלת, מה כלכך כיף, להיות לבד? להיות רק אתה וצחנת הגאווה שלך, לבד..."
"איך זה שכלכך קל להרגיש לבד בעולם מלא אנשים?"
"אני מאבדת את השפיות. לאט לאט, צעד אחר צעד, אני מתקרבת לתהום. בכל צעד המציאות מתעוותת עוד קצת. בכל צעד נראה כי אני עומדת ליפול. והאנשים מסביבי, מנסים לעזור. הם כולם צועקים לי, תעצרי, את עומדת ליפול. אך הקולות רמים מידיף ואני לא שומעת, צועדת עוד צעד, ובאדמה נבלעת."
"איך זה שרק אני יכולה לראות את הגברת חסרת העיניים? למה היא מדברת רק אלי? למה אף אחד לא מקשיב?"
"אני מרגישה לבד יותר מאי פעם, בחדר הזה מלא האנשים, אותם האנשים שאמורים להיות החברים שלי."
3> מאיו.