מציאות נפרדת.

זהו. יצאתי מהביקתה שלך.

אני כבר לא שם, הכנרת שוב שייכת רק לך.

אמרת לי להתגבר- אז הדבר הראשון זה לעזוב את מה שהיה לנו.

לדעת שהיה, ולהשלים שזה לא יהיה.

נגמר.

לי נמאס להתעסק בך.

נמאס לי לחשוב עליך כל יום, כל הזמן, כלכך הרבה זמן.

וזה לא שלא אמרתי שאני אתגבר, אמרתי.

פשוט אף פעם לא היה לי מספיק כוח להמשיך עם זה הלאה.

אולי פשוט אהבתי את הכאב הזה, ואלי חשבתי שיש תקווה כלשהי,

שזה יעבור לבד או שנהיה ביחד.

אז אין תקווה, ואין כלום. אני לא צריכה אותך יותר. אני לא צריכה לחשוב עליך יותר. לא צריכה.

כי טוב לי בלעדיך.

אני אמצא אהבה אמיתית. יהיה לי חבר שיאהב אותי באמת, ואני יאהב אותו באמת.

ונהיה מאושרים.

באמת.

אז בתקווה שזה הפוסט האחרון שאני מבזבזת עליך;

אני מוסרת לך בהצלחה בהמשך חייך, ושתמצא אהבה, ושתהיה מאושר.

נתראה בשמחות?

הנשיקה הראשונה של 2008 עדיין שמורה רק לך.

פתאום קשה לי לחזור לפה ולכתוב.

כי אני יודעת שעל מה שאני באמת רוצה לכתוב אני לא יכולה לכתוב.

ועל שאר הדברים שקורים בחיים פשוט אין לי כוח לכתוב או שהם לא מעניינים.

כל בוקר אני קמה הרגשה שאני פשוט לא רוצה לקום מהמיטה.

להשאר במיטה עד הערב. לא לראות אף אחד ולא לשמוע אף אחד.

בתאוריה זה ממש נחמד, אבל אם חוזרים למציאות זה לא אפשרי. כי בגלל שיטת המנות אני לא יכולה סתם להבריז, וגם אם אני אחליט שאני לא אבוא לבצפר ליום אחד, וגם אם ההורים שלי ירשו לי בנס להישאר, ממילא אחרי כמה שעות האחים שלי יחזרו ויצרחו בכל הבית ויריבו ואני לא אוכל לשכב בשקט.

אז זה לא בא בחשבון מן הסתם.

אז אני הולכת לבצפר, מדביקה לעצמי כמו בכל בוקר את אותו החיוך, ומנסה לעבור את היום בלי לקפוץ מהחלון.

וזה מאוד קשה, כי הבצפר מלא בחלונות. בכל חור תקעו חלון. כאילו מבקשים מאיתנו לקפוץ ולחסוך להם את הטרחה ללמד אותנו.

ובאמת שלא מפריע לי למות. לא אכפת לי להדרס, לטבוע,לפול לבור או שמקק יאכל אותי. לא אכפת לי מכלום.

אהבה זה רגש כלכך נורא. מה אנשים מתלהבים ממנו, מחפשים אותו? זה רק מכאיב, זה רק שובר אותך. הרגש הזה מדהים במובן מסויים, אבל אצלי הוא רק פוגע. ונמאס לי. נמאס לי לאהוב. נמאס לי להיפגע. נמאס.