מציאות נפרדת.

שמח לי ואני לא יודעת למה. נזרום. (:

המבחן בתנ"ך הלך לי דיי סבבה. ידעתי את רוב הדברים ואני מרוצה מעצמי.

המורה אמרה שהיא ציפתה ממני ליותר, בגלל שבמבחן האחרון שנה שעברה קיבלתי 95.

ככה זה, כשאתה גרוע ונכשל כל הזמן, אומרים שאתה מזלזל.

כשאתה מצליח ומקבל ציון (אחד!!) ממש טוב, מתפלאים ובונים לך פרופיל של אדם משכיל.

ואז כשיש לך מבחן לא משהו (דווקא ידעתי את הרוב, אין סיבה שאני אכשל) מאוכזבים ממך.

אנשים זה דבר כלכך טיפשי.

אני מתחילה שוב להרגיש. מילים בשיר שזורמות אלי שוב ולא עוברות חלולות ליד האוזן.

לקום בבוקר עם חיוך שכזה ולא ישר להתעצבן מההורים או האחים.

להתגעגע. לעמית, לכולם. ולבצפר אפילו, קצת.

כאבי הראש חזרו והבחילות, אבל זה לא מדכא אותי. זה יעבור. בנתיים יש לי תחושה טובה בלב. כיף.

ולא, זאת לא אהבה שמלבלבת לי בגוף. ממש לא. זה מה שהכי משמח אותי, אני שמחה כי אני שמחה, וזהו.

אין שום אדם שעומד מאחורי זה, ולא יהיה שום אדם שיוריד לי את המצברוח.

התחושה הכי נפלאה שיש.

עוד מעט יומולדת. עוד מעט 16. כבר ילדה גדולה.

אולי אז אנשים לא יתפלאו ויגידו לי "מה? את רק בת 13?14?15? לכי מפה. את לא מתאימה."

כאילו שאני רוצה להתאים למקום שכזה, מגעילים. אז חיפשתי אנשים לדבר איתם.

לפעמים מצאתי. לפעמים הייתי צריכה לתרץ את הסיבה למה אני שם, כשבכלל לא הרגשתי שייכת.

הזוי.

אז קצת התקלקלתי. מותר לי.

פתאום נזכרתי בפגישה עם הרופא. הוא שאל מיליון שאלות.

"את מעשנת?"

"מה?" אמרתי מבובלת, לא ציפיתי לשאלה הזאת.

"אני לא מנתח אנשים שמעשנים." הוא אמר בפנים רציניות כאלו.

"הבת שלי לא מעשנת," אמא אמרה בפרצוף גאה כזה "היא לא תגע ברעל הזה."

"נכון," אמרתי, "אני לא מעשנת."

הרסתי את זה. לאמא שלי היה מודל של ילדה מושלמת בראש.

הרסתי. שיקרתי.

אני לא כמו כל שאר הנוער הזה, כמו שכתוב בספרים וכמו שמראים בטלוויזיה.

אני אוהבת את אמא שלי. אני אוהבת את אבא שלי. המשפחה שלי.

אחרי שהיא מצאה את המכתב הזה וכלכך דאגה לי ואהבה ודיברה כמו שכל אדם שדומה לי יקווה שאמא שלו תדבר.

היא אהבה אותי. למרות.

ואחרי שהיא ראתה אותי מורידה מרגריטות בחתונה. אפילו שהיא ידעה שבקושי שיש בהן אלכוהול.

עובדה, הבת שלה הולכת לבר ומזמינה מרגריטה אחרי מרגריטה.

שותה אלכוהול.

מה שנשאר לה זה שאני לא מעשנת. שאני לא עושה את הטעות שלה. סיגריות.

ואני באמת לא מעשנת סיגריות. רק נרגילה. מידי פעם. אבל עדיין.

אני שותה. ומעשנת. ואמא אמרה לי "את בכל זאת יכולה להתחתן ולהביא ילדים, יש הרבה אנשים שמצליחים."

כן, ואולי לא? אולי אני לא אהפוך אותך לסבתא? ומה שתקבלי זה ילדה מגודלת עם ראות שחורות וכבד שלא עובד?

מצטערת אמא, החברה השפיעה עלי. לרעה.

מצטערת.

כמו כתבה אחת שקראתי. הפסקה האחרונה כמעט גרמה לי לבכות-

".. אבל אני באמת לא יודעת מה להגיד לאמא שלי,

שעם דמעות בעיניים תגיד לי מאיה'לה, החברה שלנו רוויה בשנאה ודעות קדומות, איך תלחמי בתחנת רוח, מאיה'לה?"

באמת איך?

בגדתי בחלום שלי, בגדתי במשפחה שלי. בגדתי בחיים שלי.

אני לא מאמינה שזה מה שהפכתי אליו. לערמת חרא הזאת הפכתי וכל החלומות שלי והתקוות שלי הלכו.

הייתי אורה להיות בלונדינית גבוהה שמסובבת ראשים.

היו אמורים להיות לי אלפי מחזרים.

והייתי אמורה להיות עכשיו עם חבר כבר שנה, ולהיות איתו עד החתונה ומשם עד שאני אמות.

ושלושה ילדים. וכלב.

מה קרה לי?

כן, מוזר שכשאני מתחילה לכתוב אני  מוציאה את כל החרא, והפוסט הזה התחיל כלכך טוב.

אולי זה יפתיע, אולי לא. אבל אני עדיין שמחה. כל מה שכתבתי פה זה דברים שידעתי מזמן ורק פרצו ממני עכשיו.

קרה מה שקרה. אני אמצא אהבה.

הרי אי אפשר לקיים חלומות של ילדה בת חמש. גדלתי, השתניתי. ככה אני ומשם אפשר לעבוד.

אז יצאתי נמוכה עם שיער חום. נתמודד. (:

לילה טוב, ילדה.

עריכה, 21/9 01:08

היה יום כיפי היום עם דודו, ואני אמורה לישון עכשיו.

אבל התחשק לי לרשום משהו שתהגנב לפנקס רשימות בפלאפון שלי.

"פתאום קלטתי למה אני מתגעגעת. ה********** שבי מזדעזעת. יש בי צד אחר?"

ברור שבלי התוכנה/ המאפיין או מה שזה לא יהיה שהחסרתי שם זה יכול להשתמע למיליוני כיוונים.

העיקר שאני יודעת לאן.

כואב קצת, לאט לאט לקלוט. יש פעמים שלא באמת אכפת לי. שאני אומרת שאם זה ככה וככה זה נועד להיות. ויש פעמים שאני יודעת שאני יכולה לשנות, או לפחות לנסות. אני לא רואה את עצמי חייה את החיים האלו שאני נגררת ונדחפת אליהם. זה כאילו שחלק ממני הולך לשם, מהופנט. וחלק אחר צורח ומנסה לברוח בכל כוחו. אני כבר לא יודעת איזה חלק שייך אלי. אני אדם ששייך? אני מתחברת? או שאני פשוט רצף של בלבול, ושעדיף לקלוט שזה גיל ההתבגרות ולברוח לפני שאני אפול עמוק יותר?

הלאווי שידעתי את התשובה.

אחד הדברים שהכי נוראים לחוות הוא ללכת לאיבוד בתוך עצמך. לאבד את הזהות שלך ולאבד חברים ותכונות שפעם חיבקת.

כואב לאבד חלקים שבכלל לא ייחסתי אליהם חשיבות.

והכי? אני יודעת שאני לא מוכנה לאהבה. לקשר. לכלום. זה לא כזה מפתיע, אני בעצם כבר שנתיים לא מוכנה לזה, ועוד לפני. אני צריכה לעבור הרבה מכשולים כדי להמצא  בקשר.

לילה טוב. יש מחר בצפר.