טוב, אז זה פוסט אחרון לבנתיים.
לא כאילו לא חפרתי בכמה ימים האחרונים מספיק, אבל מילא.
אני מחר אתעורר ואסדר תיק בלחץ אטומי ואסע לטיול המעפן הזה עם המשפחה.
ואני אחזור לאותו הבלוג ואותם האנשים וכל השיט הזה.
ואני כבר מתגעגעת.
ואני לא אראה את עמית ואת כולם לכלכך הרבה זמן. אני כנראה אמות שם.
נקווה שלעמית יהיה כוח לפגוש אותי בשישי.
אני גם ככה לא ראיתי אותו ממזמן, אז לדעת שאני צריכה לחכות עד רביעי שבוע הבא?
אין סיכוי.
נקווה שהים ירגיע אותי. אני בספק. הכל זאת, כל משפחה הלקויה שלי תהיה שם.
כפרע על כולם. חח.. חולי נפש.
אי אפשר להתבלבל, רואים שאני באה מהאנשים האלו.
אמא אמרה לי שהיא שוב לא מדברת עם סבתא. או שסבתא לא מדברת איתה.
מה שלא יהיה.
שיהנו, שתיהן. מאבקי כוח מטופשים על כלום. כאילו יש לה מטרה לריב כל יום.
"אני האמא הביולוגית שלך. את חייבת לכבד ולאהוב אותי."
סבתא מטומטמת. זה שהאמא שלך מתה כשהיית בת שנתיים לא אומר שאת צריכה להוציא את זה על אמא שלי.
והאבא שלך התחתן עם אשה נפלאה, אני לא מבינה מה את בוכה על זה.
אולי בגלל שהיא מתה לאחרונה השתחרר לך איזה בורג.
ולפני זה הבת שלך מתה.
ובעלך.
אז קשה לך.
מצטערת סבתא. את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון? וזה לא רחמים. אני באמת אוהבת אותך.
פשוט קצת קשה לאהוב אותך כשאת מרחיקה את כולם ממך.
וואי מזה אין לי כוח לחפור פה על כל המשפחה שלי, זה ייקח שעות.
וזה לא כאילו אני טסה איתם לתילאנד לחודשיים.
כולה שני-שלישי-רביעי-חמישי בנחשולים.
כלום.
וכלכלך יותר מידי.
אני אביא לשם ספרים טובים, ואת הבלוק ציור שלי והכל.
ואני אהנה מהשקט כשכולם ילכו להשתולל בים.
ואני אדבר בפלא רק כשאני ממש אצתרך, או כשעמית יתקשר כי הוא צריך אותי הבזמן האחרון.
אני לא אסבול שם, אני יודעת את זה.
סתם מפחדת לאבד את עצמי כשאני תקועה עם האנשים האלה בחור.
עצוב שאני מעדיפה לאבד את עצמי כשאני עם חברים ולא כשאני עם המשפחה.
אני כלכך אוהבת את המשפחה וכלכך התרחקתי ממנה.
כמעט ושונאת אותה.
הורמונים. גיל ההתבגרות. אני כבר לא יודעת אם זה שטויות שאני מאכילה את עצמי או שכל זה אמיתי. אולי באמת השנתיים האלה הן אשליות שנגרמו מעודף הורמונים. אולי אני לא באמת התאהבתי. אולי בכלל אני מישהי אחרת, וכשייגמר הגיל הזה תתגלה בי אישיות חדשה שלא הכרתי מעולם, ואכיר טוב יותר. כי הרי כרגע, אני לא מכירה את עצמי. אז זה לא נשמע כזה מופרך שתתגלה בי אישיות שהיא בעצם אני, שבכלל לא ידעתי עליה. אבל מה שעצוב בכל זה -אם הכל הורמונים אז האהבה הראשונה שלי היא זיוף. היא אשליה. ולא הייתי אמורה לעבור את כל הכאב ראש הזה. כי זה רק עניין של הורמונים.
מה אני אומרת? שאני רוצה לחיות ככה כל החיים? לגלות שאהבה זה מה שחוויתי? לגלות שאני הייתי אני ואשאר אני? לא. הכתבתי לעצמי את החיים כבר. החלטתי מה קורה בכל שלב. אי אפשר להרוס את זה, זה ייצור כאוס ואני אלך לאיבוד בתוך כל האי סדר הזה. והאי סדר ישלוט בחיי ובכל מעשיי. אני אגמור את החיים שלי קשורה בכותונת משוגעים במוסד לחולי נפש. מחלקה סגורה ולבנה. רופאים מרוחקים שלא מקשיבים לך. מחטים ענקיים שמזריקים מיליון תרופות לא חיוניות לגוף שנעשה שברירי יותר מהנפש שלך. זה מה שיקרה לי. לזה אני אהפוך.
אני לא. אני שולטת בחיים שלי ולא הם שולטים בי. אני יודעת מי אני ומה אני. תכננתי כבר הכל. הכול מושלם.
קראתי באיזו כתבה שאתה לעולם לא מתגבר על האהבה הראשונה שלך. שתמיד יהיה בך חלק שחושב על אותה האהבה. שמתגעגע. שפזיולוגית, כשאתה רואה את מושא אהבתך חולף ברחוב, אתה מרגיש אליו את מה שהרגשת פעם. אתה עדיין אוהב. קראתי ששום אהבה לא משתווה לאותה האהבה הראשונה. לא מדכא? אותי כן.
וחוצמזה, זה אומר שלעולם אני אשאר כזאת. כי פיזית, אני תמיד אוהב אותך.
לילה טוב, כבשה.
(אז כן, הסתכלתי הרגע על השמיים וכל הפסקה צצה לי בראש. תתמודדו.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
