היה אתמול ערב מעולה, בדיוק מה שחיכיתי לו.
חברים. צחוקים. נרגילה.
כלכך הייתי צריכה את השחרור הזה קצת, כמה אפשר לדבר על נושאים כבדים?
או לשמוע את עמיתוש מדבר על הדייט החדש שלו.
שאגב, חתיך ברמות ומוכשר ומושלם והגעתי למסקנה שלי ולעמית יש אותו טעם בבנים.
בערך.
אבל מה שמעצבן זה שאותם הבנים, כולם בערך, הומואים. טוב, חוץ מסמי ומקורט קוביין. (אם הבנת, דוגי.. (: )
האמת, שאני לא אתפלא אם גם הם הומואים. כמה מתאים לקורט ולסבא להיות זוג. ובכלל, היקום יתנקם בי ויהפוך את סמי שלי להומו. וחיי יגמרו. ואני אצתרך להתאבד וכל זה, דיי מבאס.
תכננתי ללכת היום בערב לתערוכה של חברים שלי. ואין לי כוח לזוז. אמרתי לכם שאני אקבל מחזור. איכס.
התחלתי ציור קצת הזוי. אבל אהבתי אותו, כלומר, את הרעיון. הציור בכלל לא גמור ומה ממנו שכן ציירתי זקוק לשיפוצים מקיפים. רואים שחודשים לא נגעתי בעיפרון.
ממתי חלזונות אוכלים דפים בכלל????
אני שומעת עכשיו היהודים. אני בדירה של דודה שלי, לבד. והלהקה היחידה שאני אוהבת פה זה היהודים. נהנת מכל רגע.
גיליתי שבפלאפון שלי יש משהו שקוראים לו "פנקס רשימות". כלומר, מקום לכתוב בו, מעין מחברת בפלאפון. חבל שגיליתי את זה. אני מתעוררת באמצע הלילה ופשוט כותבת מחשבות מוזרות שם. משפטים לא מובנים. אתמול חברה שלי אמרה לי משהו וזה גרם לי לחשוב על משפט מסויים, אז הפסקתי את השיחה באמצע והתחלתי לכתוב. אני מתייחסת לזה כאל מחלה, או אובססיה. פשוט כותבת כל הזמן. חולני.
ובנימה זו, הנה משהו שכתבתי בשתיים בלילה בדיוק:
"בואי נתאבד" הקולות לוחשים בי "ממילא את כבר מתה מבפנים."
ואור השמש גורם למספריים שעל השולחן הפינתי להבריק אל מול עיניי המרצדות בחדר. הווילון מתנפנף לו ליד החלון הפתוח לרווחה, קורא לי לבדוק עד כמה רחוקה הרצפה מהקומה השנייה. טיפות מים נוטפות, דומעות, מתנפצות על רצפת האמבט.
וכל מה שהיה לי באותו הרגע זאת המחשבה "ולמה לא?"
קטע הזוי קצת. מילא.
פגשתי אותה ברחוב, בדיוק בשנייה שהכי הייתי צריכה אותה. חיבקתי אותה. "מה קרה?" לא עניתי. "את בסדר?" רק חיבקתי אותה חזק יותר. היא הבינה, היא ידעה. עמדנו באמצע הרחוב, לחמש דקות ארוכות, כואבות מתוקות, מחובקות. התנתקתי מהחיבוק, עמדנו אחת מול השנייה. היא ידעה. היא ראתה את זה בעיניים שלי. "תודה." אמרתי, לחשתי. "בכל יום." היא ענתה.
פנינו כל אחת לדרכה שלה. החיבוק הזה נחתם בי, שומר עלי, מגן.
תודה.
איזה חום מייגע. מי בכלל אוהב קיץ? חם לי וכואב לי הגב התחתון והרחם. בא לי לחזור לישון אבל קודם שכבתי שעה במיטה ולא הצלחתי. אפילו הראש שלי התעייף מכל המחשבות. פשוט שכבתי במיטה והסתכלתי על מאוורר התקרה מסתובב לו. סחור סחור. מזל שאני בדירה של דודה שלי. לבד. כי אם האחים שלי היו פה עכשיו ומציקים לי, כנראה שהם לא היו נשארים בחיים.
יש משהו מאוד נחמד ומרגיע בבית לבד כשמנגינות היהודים שולטות בו.
בוקר טוב, מציאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
