מציאות נפרדת.

משומה יש לי רצון עז לעדכן.

אין לי על מה, ולמה. אבל הנה, אני מעדכנת.

משהו טוב שקרה היום?

חזר לי הרצון לצייר. חזרה לי המוזה.

אני מאושרת. (:

הרבה זמן לא היה לי את הרצון הזה, פשוט לצייר.

כנראה בגלל שאני יודעת שיש מצב שעושים תערוכה. ושבא לי להראות ציור או שניים.

להשוויץ.

אז אני יודעת שאני לא מוכשרת, ולא קרובה לזה. אבל זה מספק אותי. להסתכל על חתיכת נייר ולדעת שאני יצרתי את זה.

הידיים שלי. העיפרון שלי. הנייר שלי. העיניים שלי.

פעם הייתה לי מחברת. וכשאני אומרת פעם אני מתכוונת לזה. פעם כלומר ביסודי.

הייתה לי מחברת גדושה בשירים. וציורים. בעיקר שירי אהבה, לד"ש. ולא, לא קראו לו דרישת שלום.

הייתי דלוקה עליו נואשות, וכתבתי לו אלפי שירים במחברת הפרחונית שלי. דימיינתי אותנו ביחד, מאושרים.

אז מה אם התברר שהוא מניאק ודוחה? שנתיים הייתי דלוקה עליו. מגיע לו פיסקה אחת בבלוג המסכן והנטוש הזה.

בכל מקרה, לפני איזו שנה מצאתי את המחברת במעמקי אחת המגירות שלי. כתב בלתי קריא שיכול להיות רק שלי התגלה מולי.

איזו ילדה טיפוסית הייתי, נורא. זכורה לי שורה, אני לא סגורה עליה. משהו עם יונים ונשיקה לפי דעתי. מצחיק.

היו גם כמה ציורים לא מוצלחים של ורדים ולבבות. בקיצור, ילדה שבטוחה שהתאהבה ולא תתגבר על זה לעולם.

(פתאום קלטתי את הדמיון. שנתיים. אהבה. והנה, נגמרו שנתיים. נקווה שגם האהבה תגמר איתן.)

כל החברות שלי ניסו לשדך בינינו. בהפסקות ניסו לגרום לנו לדבר. ילדה ביישנית וסמוקה עם אחד מהילדים הכי "מגניבים" בשכבה.

היה יום אחד שהיינו באחת מפינות החצר. החברה הכי טובה שלי הציעה לו חברות בשמי. הוא בא לדבר איתי.

הסתכלתי עליו, הוא נעמד מולי. הלב שלי הלם בחוזקה ובקושי שנשמתי.

"אני לא יכול להיות חבר שלך." החיוך הדבילי נמחק מהפנים שלי. הלב הפסיק לפעום לרגע "אבל אפשר להתחיל בתור ידידים."

"בטח" גמגמתי, לחשתי, מאושרת. ד"ש ידיד שלי. אנחנו נתחתן, דמיינתי.

איפה הילדה הזאת עכשיו? מתגעגעת לעצמי.

וואו. חפירה ענקית. ואני בתומי חשבתי שאין לי על מה לעדכן.

אז זה לא היה עדכון, חתיכה מהעבר.

תמיד טוב לשקוע קצתך בנוסטלגיות, כל עוד היא הפסיקה לכאוב.

לילה טוב, תמימות.