"ראיתי אותה הולכת לה ברחוב, הסתכלה לכיווני והמשיכה. התעלמה.
ראיתי אותה באוטבוס. הסתכלה לכיווני והפנתה את מבטה. כאבה.
היא לא תכיר אותי לעולם, אין בי את האומץ .
היא לא תכיר אותי לעולם. גבר קטן אני, והיא? היא גברת."
כואב לי הראש. אני לא נרדמת. כואב לי הגוף. אני לא מתפקדת. וכמה פאקינג חיוכים אני יכולה לייצר? אני חושבת שזה ממש בגבול החולניות.אני יודעת שזו רק תקופה, ותקופות טבעם לחלוף.אבל זאת תקופה כלכך ארוכה. נמאס לי ללכת לישון בהרגשה של "מחר יום חדש" ולהתעורר מאוכזבת. נמאס לי לשתות כדי לברוח. נמאס לי לעשן נרגילה רק בשביל הסחרחורת הקטנטנה שהיא נותנת לי. נמאס לי לשקר את עצמי כל פעם מחדש. נמאס לי לחיות.
ועל מי אני עובדת? "התחלה חדשה." הייתי מתה.
אין לי זמן ליפול, ואם אני אפול אני אגרום לכלכך הרבה אנשים אחרים למעוד.
כי זה יהיה טריגר. "אם היא יכולה אז למה אני לא?! אם היא כזאת אז למה אני לא?!"
כל מה שאני רוצה זה הפסקה קטנה. לשבת שנייה בפינה ולגרום לחיים להעצר.
אני צריכה לנשום עמוק, להפנים.
ואני לא שונאת אותך. אני שונאת את עצמי. שהרשתי לעצמי לאהוב אותך.
ואני שונאת את עצמי שפגעתי בך, ואפילו לא הספקתי לדבר איתך.
ואני אוהבת את עצמי. יש לי סיידליפ. חבל לבזבז אותו על שנאה עצמית. (אז מה? מותר לי להיות לא שפוייה. כאילו שאתם בסדר.)
הלאווי שיכולתי לחזור אחורה ולגרום לכל השנתיים האלו לא להתקיים.
לא אכפת לי להיות במצב הזה עכשיו, רק לא לאהוב אותך.
וכאילו שאכפת לך.
כאילו שאכפת לי.
אני בסדר. ויהיה טוב. סתם פריקות חסרות משמעות.
לילה טוב, מוחמד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
