מציאות נפרדת.

נדלקתי עליו.

הוא חתיך, ויפה, וחמוד, ומטורף, ותומך, ויש לו חיבוקים מדהימים,

והוא הומו.

כן, הומו.

מפתיע? לא כל-כך.

כבר ממזמן הסכמתי עם ידיד הומו אחר שלי שהומואים הרבה יותר מושכים מסטרייטים.

רק בגלל שהם יותר רגישים לבני אדם, ולא עסוקים בלהפליץ כל היום.

ובכלל, נתקעתי בסיבוך מוזר של אהבות וקראשס, וכלמיני עיוותים.

והלכתי לאיבוד.

כנראה שכל מה שאני רוצה זה פסק זמן,

רק איזה יומיים שבהם הראש יפסיק לעבוד, הלב יהיה עסוק בלפעום וזהו,

ואני אוכל ממש לנוח.

ושוב שתיתי. (דנה, את מוזמנת להפסיק לדבר איתי. כלכך קשה לי להפסיק.)

זאת הייתה מסיבת יומולדת לעמית. בן 18. פאב.

אני יכולה לספר לכם שכולם שתו, ושאני שמרתי על עצמי. רק שתי שוטים של צ'ייסר,

וקוקטייל אחד. משהו סאוור.

ותפסתי ראש ממש בקטנה.

רציתי עוד שוט, אבל העיפו אותנו משם.

כי אנחנו קטינים? לא. כי השתוללנו? לא. כי שרפנו המקום? לא.

רק כי היה בינינו זוג שהתנשק. הומואים.

אני יודעת שאני לא חוזרת לפאב הזה יותר.

אני מצטערת. באמת.

כל מי שפגעתי בו, או שאני פוגעת בו כרגע.

באמת שאני מצטערת.

באמת שאני משתדלת להיות בוגרת ולהיות מבינה ולהגיע להחלטות.

בסופו של דבר אני סתם עסוקה בלישון ולהתלונן.

עוד מעט בגרות אחרונה. ואז תעודות.

וזהו.

אין כיתה י'. אני כבר אחשב י"א. דיי מלחיץ.

שנתיים? כנראה.

הקטע הכי עצוב פה, שאני אעשה הכל בשביל הפסקה.

וזה באמת עצוב.

לילה טוב, אליס.