"שוב אתה אוחז בי, בכל כוחך.
מועך את לבי בכוחך הצורב, הטירוף נוזל לך מהאישונים.
שוב שתית.
שוב רגליך מדדות בחדר הריק, כשנפשך מזמן עזבה, עוד בטיפה הראשונה של הרעל הזורם בעורקיך.
אתה צורח כאחוז דיבוק אל נקודה לא ברורה, ואני, מדממת, מוכה, המומה.
על הרצפה.
חותך במילים האכזריות, שמכוונות אל האוויר, או אולי אל האלוהים שאבד לך. לועג לכל מה שהסגת.
הטירוף מזמן סילק את האנושיות שרק לפני רגעים נחה בך. צורח כעיוור, כטיפש, כשיכור,
כאוהב.
ומזמן גמרתי מלהעמיד פני טיפשה. הרי הפעם האחרונה שאמרת שאתה אוהב,
ששלחת פרח,
שחייכת אלי,
הייתה כלכך מזמן.
ואותה אחת שגנבה אותך ממני, שחטפה אותך, זו אני.
ברגע שהבנתי שליבי לא אליך מכוון. ובעצם, לא היה מעולם קרוב לכיוונך.
רבות הפעמים שבהם שאלת, ניסית להוריד את אותה החומה שהקמתי בינינו.
אך לשווא. כעיוורת, כשיכורה, כטיפשה,
אהבתי.
ולא אותך, בעלי.
וכאבת לי. שנים הכרחתי לאהוב, שנים חייכתי אלייך ברכות מזוייפת.
כמו כל הגברים, באיחור של כמה שנים טובות שמת לב.
היה לי נוח, בכסף שלך, באהבה שלך, בטיפול שלך.
אך הרגשתי ריקה.
ואז הגיע היום ההוא, שמצאת את המכתב.
לא אמרת לי, אך ראיתי זאת.
בעיניך, בידייך שפסקו מלחבק, בשפתיך שהלכו ורחקו בכל יום.
ולבך? לבך כבר אבד.
פצעתי אותך, בעלי.
והיום, סוף סוף התפרקת.
היום הטירוף הזה שהשתולל בך הראה את פניו.
היום ראית שבאמת אכפת, שגם לגבר כמוך יש רגשות.
אז, בעלי,
אני אומרת שלום.
מאסתי ממך, והיום הזה היווה לי התירוץ שחיכיתי לו.
ארוץ בוכה לחברותיי,
מדממת, מוכה והמומה.
אומר ששוב שתית,
ששוב צעקת,
ואני אנצח.
תמיד מניחים לאשה המוכה.
מרחמים עליה, בעלי.
אקבל את הכסף שלך, וזכרון אהבתך וטיפולך ישארו חקוקים בי.
אוכל להמשיך לאדם שבו ליבי בחר,
ואשאיר אותך,
לבד על הרצפה."
לא יודעת מה נכנס בי.
פשוט כתבתי, והסיפור הזה יצא ממש..
מעוות.
כנראה שככה אני.
לילה טוב, עיניים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
