"וכאילו לא הספיק, זורקים עליך עוד חץ, ועוד סכין. וכאילו לא חיה, וכאילו לא מתה. רק עומדת, כואבת, מדממת, בודדה."
"וטיפה אחת מחליקה במורד גבך, וטיפה אחת מחליקה במורד ליבך,טיפה אחת - יחידה. שברחה, הלכה ממך."
"אמרת שהוא האחד, אמרת שאת אוהבת. חייכת אלי, עינייך קרנו, אמרת שאת מפחדת."
כל פעם כמעט ומוסרת לכם עוד סוד.
אבל מפחדת.
ממילא בקרוב כולכם תדעו, אז למה להתאמץ?
מי שיודע, יודע.
ומי שלא, שיחכה. גם ככה זה הגיע לאנשים שאני לא מכירה.
זה לא כזה רחוק.
אני רואה את זה, אני מרגישה את זה.
כלכך מפחיד אותי. לדעת שיש אנשים שיודעים. שמסתכלים עלי. שרואים.
אני מתחילה ליפול.
אני מחזיקה חזק.
אני מתחילה ליפול.
אני מחזיקה חזק.
אני מתחילה ליפול.
אני מחזיקה חזק.
ועוד בקבוק וודקה ריק.
זה לא רחוק. הסוף, אני מתכוונת.
ממש מעבר לפינה.
אתם לא רואים?
הנה הוא, לקח עוד איש.
ועכשיו אישה.
והנה, עובר הלך לו, בלי להספיק לנשום מהאוויר המזוהם שלנו.
המוות פה, מסתובב בינינו.
רואה אותנו,
מחכה,
שנעשה איזו טעות...
ואולי זאת כבר לא תהיה טעות?
מוזר, שרגע אני מאושרת, ואז פתאום אני נכבת.
אבל תמיד אם אני מקבלת ממך הודעה,
או טלפון.
אני מחייכת.
וזה מה שמחזיק אותי, לא לאכזב אתכם.
לא לתת גם לכם תירוץ לקפוץ אל המוות בכזו קלילות.
ותמיד אני אחייך.
ופעם בכמה זמן זה יהיה אמיתי.
פתאום תראו את העיניים שלי מחייכות,
את השפתיים נמתחות בשבילי, ולא בשבילכם.
פתאום אני מתגעגעת לחיבוקים של פעם.
החיבוקים האוהבים שהיו עוטפים אותי.
עכשיו כל החיבוקים הפכו לקרים.
או שזו אני?
כן, זה עוד פוסט מוזר.
ועוד פוסט לא מובן.
אבל היי, אם אני לא מבינה, למה שאתם תבינו?
מותר לי.
לילה טוב, ראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
