מציאות נפרדת.

אלוהים שלי,

תעשה שלא אפחד יותר.

תתן לי אומץ לעצום עיניים וליפול לאחור,

ברור שיתפסו אותי, תמיד תופסים.

תתן לי את הביטחון ללכת נגד כולם-

ולעשות את מה שאני רוצה.

תתן לי את היכולת לנפץ את החלומות של כולם, הציפיות של כולם, התקוות של כולם-

ממני-

ולהיות מאושרת.

שאוכל לחייך ולא להסתיר את זה.

להפסיק לפחד שמישהו שמציץ מעבר לכתף שלי.

להפסיק לברוח מלכתוב על כולי בבלוג הזה, שהוא הרי רק שלי.

להתחיל לקחת את החיים שלי בידיים,

להפסיק להסתתר מאחורי תירוצים.

תתן לי את היכולת לאהוב ולאהב.

תבטח בי, אלוהים שלי, כי כבר ידעתי מספיק כאב.

כל מה שרציתי וכל מה שארצה זה את האומץ הזה,

להיות שונה.

לא כי בא לי "ללכת נגד הזרם".

כי כשחילקו תכונות זו התכונה שחילקו לי.

יחד עם ליקויי למידה ושיער חום,

זה מה שקיבלתי.

אני צריכה להפסיק לפחד מתכונותיי שלי,

לקבל, לאהוב, לשמור-

את עצמי ועל עצמי.

כי אם לא אני לי, מי לי.

לא?

ואולי אני רוצה שוב להסתכל לך עמוק בעיניים,

ולהחזיק לך את היד.

אולי אני רוצה ללחוש לך באוזן, שוב, "אני אוהבת".

אולי אני רוצה לחבק.

ולשמוע "גמאני".

אולי אני רוצה לצעוק לכל העולם,

ואולי מפחדת.

שמושא אהבתי יברח לי,

או שמא אני אגרום לו לברוח.

אני רוצה לאהוב, אך נדמה ושכחתי איך.

רוצה לקום בבוקר עם חיוך ענק שמסביר לי, ורק לי,

עד כמה מאושרת.

אני רוצה, שתראו כולכם, את עיניי זוהרות בשמחה,

כשאני אומרת את השם,

שבזכותו אני קמה בוקר אחר בוקר.

אני רוצה להיות כולי שלך,

אבל מפחדת.

בתקווה שאתנער מהכל, ואתעורר,

לילה טוב.