חודש חדש עומד בפתח.
(ולא אני לא רוצה לכתוב על השואה. כי אני יודעת מה זה גורם לי להרגיש, והזוועות ידועות לי, והסרטים שראיתי במשך השנים עדיין מעבירים בי צמרמורת.)
אני מקווה שזה יהיה חודש יותר טוב,
שאני אשתפר בלימודים,
אקח את עצמי בידיים,
ואולי אצעד עוד צעד אל עבר ההבנה וההשלמה.
אני מתגעגעת לכלכך הרבה אנשים,
גם אם ראיתי אותם רק אתמול.
הגעגועים קורעים אותי.
אני רק רוצה לדבר איתם, לראות אם הם בסדר.
אני מתגעגעת גם אליך,
אבל זה בטח ידוע לך כבר.
אתה הרי "שווה יותר מאלף ברווזים מדברים", לא? (:
עוד מעט יום העצמאות.
אני מקווה שיהיה כיף כמו שנה שעברה.
עוד מעט ל"ג בעומר.
אני תמיד מחכה שנה שלמה רק לחג הזה,
ואיך שהוא מגיע הוא כבר נגמר.
אני רוצה השנה מדורה עם כל האנשים שאני אוהבת.
בא לי שנהיה כולנו ביחד ונשמח.
שאף אחד לא יבכה, או יעלב.
בא לי גם אלכוהול.
כלכך בא לי.
"אווץ'."
מה קרה?
"כלום, את רק לא מתייחסת."
על מה אתה מדבר?
"או, את יודעת. אל תנסי להתחמק, את יודעת."
אני לא רוצה לדעת. למה אתה מזכיר לי את זה כל הזמן? לא מגיע לי קצת חופש?
"לא."
אז מה, עכשיו כל פעם שיתחשק לך תציק לי באמירות האלו? בשאלות האלו? באמיתות האלו?
"כנראה. עד שתביני מה את רוצה."
ואיך זה שאתה מציק לי כל הזמן יעזור לי?
"ככה לא תתחמקי.אני אגרום לך לדעת את האמת, את תדעי בסוף."
ואם לא בא לי?
"לא שאלו אותך עד עכשיו אם את רוצה, למה נראה לך שיתחילו עכשיו?"
אבל.. אני לא יכולה. אני לא רוצה. אני לא מסוגלת.
"זה ייגמר בקרוב, את תראי."
ואם אני לא מרוצה מאף אפשרות? מה אם מצד אחד אני רוצה שזה יהיה אמיתי, ומצד שני שהכל ייעצר?
"זה לא משנה. תביני, התשובה תגיע בסוף, אם תרצי ואם לא."
לך כבר!
"אווץ'."
מה קרה?
"כלום, את רק לא מתייחסת."
לילה טוב, כיפה אדומה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
