מציאות נפרדת.

אני לא יכולה. אני לא יכולה. אני לא יכולה. אני לא יכולה. אני לא יכולה. אני לא יכולה.אני לא יכולה. אני לא יכולה. אני לא יכולה. אני לא יכולה.

"את כן יכולה."

ומי אתה שתגיד את זה? ומאיפה אתה יודע?

וגם אם כן, איך זה שאתה יודע ואני לא?

הרי אני זאת אני, ואתה-לא.

אתה זה אתה, אז למה דווקא אתה מבין דברים שאני לא מבינה?

"או לא רוצה להבין."

שתוק.

יום רביעי.

שוב הייתי שם, עם האנשים המדהימים האלו.

זה מוזר שאני הולכת למקום שמייצג את כל מה שאני בורחת ממנו,

אבל זה כבר ברור שאני לא ברורה.

היה כיף, ומצחיק, ועצוב ומוזר, ומרגש ומלהיב.

יש שם כלכך הרבה אהבה וחום.

כלכך כיף להיכנס ולקבל את אותם החיבוקים שכלכך חסרים לי.

את הקלילות שחסרים לי בחיים הכבדים האלו.

לצחוק על מה שאני עוברת, להשתחרר.

אבל זאת הייתה רק הפסקה מהמציאות.

והנה אני חוזרת.

"חוזרת? כאילו מה כזה נורא.."

נכון, אז החיים לא באמת כאלו נוראיים.

אבל התחושות שלי כן.

וזה שורף אותי מבפנים.

מכלה את האונשיות שאני מנסה לבנות בי.

ויש כלכך הרבה שאני לא יכולה לרשום פה.

או אפילו לא מסוגלת.

ובאמת שהלכתי לאיבוד, ובאמת שטבעתי, ובאמת שאני כבר לא יודעת.

באמת.

כנראה כל מה שאני צריכה זה חופש מהלימודים,

ומאהבות מיותרות,

ולתת לעצמי לפתור את התסביכים שבי.

לילה טוב, שפיות.