מציאות נפרדת.

זהו. יצאתי מהביקתה שלך.

אני כבר לא שם, הכנרת שוב שייכת רק לך.

אמרת לי להתגבר- אז הדבר הראשון זה לעזוב את מה שהיה לנו.

לדעת שהיה, ולהשלים שזה לא יהיה.

נגמר.

לי נמאס להתעסק בך.

נמאס לי לחשוב עליך כל יום, כל הזמן, כלכך הרבה זמן.

וזה לא שלא אמרתי שאני אתגבר, אמרתי.

פשוט אף פעם לא היה לי מספיק כוח להמשיך עם זה הלאה.

אולי פשוט אהבתי את הכאב הזה, ואלי חשבתי שיש תקווה כלשהי,

שזה יעבור לבד או שנהיה ביחד.

אז אין תקווה, ואין כלום. אני לא צריכה אותך יותר. אני לא צריכה לחשוב עליך יותר. לא צריכה.

כי טוב לי בלעדיך.

אני אמצא אהבה אמיתית. יהיה לי חבר שיאהב אותי באמת, ואני יאהב אותו באמת.

ונהיה מאושרים.

באמת.

אז בתקווה שזה הפוסט האחרון שאני מבזבזת עליך;

אני מוסרת לך בהצלחה בהמשך חייך, ושתמצא אהבה, ושתהיה מאושר.

נתראה בשמחות?