פתאום קשה לי לחזור לפה ולכתוב.
כי אני יודעת שעל מה שאני באמת רוצה לכתוב אני לא יכולה לכתוב.
ועל שאר הדברים שקורים בחיים פשוט אין לי כוח לכתוב או שהם לא מעניינים.
כל בוקר אני קמה הרגשה שאני פשוט לא רוצה לקום מהמיטה.
להשאר במיטה עד הערב. לא לראות אף אחד ולא לשמוע אף אחד.
בתאוריה זה ממש נחמד, אבל אם חוזרים למציאות זה לא אפשרי. כי בגלל שיטת המנות אני לא יכולה סתם להבריז, וגם אם אני אחליט שאני לא אבוא לבצפר ליום אחד, וגם אם ההורים שלי ירשו לי בנס להישאר, ממילא אחרי כמה שעות האחים שלי יחזרו ויצרחו בכל הבית ויריבו ואני לא אוכל לשכב בשקט.
אז זה לא בא בחשבון מן הסתם.
אז אני הולכת לבצפר, מדביקה לעצמי כמו בכל בוקר את אותו החיוך, ומנסה לעבור את היום בלי לקפוץ מהחלון.
וזה מאוד קשה, כי הבצפר מלא בחלונות. בכל חור תקעו חלון. כאילו מבקשים מאיתנו לקפוץ ולחסוך להם את הטרחה ללמד אותנו.
ובאמת שלא מפריע לי למות. לא אכפת לי להדרס, לטבוע,לפול לבור או שמקק יאכל אותי. לא אכפת לי מכלום.
אהבה זה רגש כלכך נורא. מה אנשים מתלהבים ממנו, מחפשים אותו? זה רק מכאיב, זה רק שובר אותך. הרגש הזה מדהים במובן מסויים, אבל אצלי הוא רק פוגע. ונמאס לי. נמאס לי לאהוב. נמאס לי להיפגע. נמאס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
