"די, די כבר! תפסיקו לריב כבר!!!!" אני נעה בין כעס לוחץ לייאוש עמוק. למה? למה הם צריכים לריב כל הזמן? למרוט את העצבים שגם ככה לא במיטבם...כשאני כועסת כל הגוף שלי נלחץ לתוך עצמו, אני מרגישה איך הריאות נסחטות, כפות הידיים ושוקי הרגליים מתכווצים בעוית. אחרי שהכל נרגע הגוף רועד מהמאמץ שנכפה עליו. מה לא עשיתי כדי להשקיט אותם? הבטחתי פרסים, נתתי עונשים, סיפרתי בגנות המחלוקת ובשבח האחוה, הטפתי מוסר עד שהלשון שלי התייבשה וכלום! כלום! דברי ללמפה... אני יודעת שהרבה מחוסר הסבלנות שלי מחלחל אליהם ורגשי החרטה אוכלים בי בכל פה. מתי אהיה האמא המושלמת? זאת שנרקמת במחשבותי? זאת המסודרת שהכל אצלה טיפ טופ. שהבית נקי ומסודר, והיא כל כולה קשובה לצרכי הילדים. שיעורי הבית הם שעות של אוצר סבלנות בלתי נדלה, שעת ארוחת הערב וההשכבה יורדות לאט לעולם רגועות ורחוצות, עם אמא שיושבת בנחת עם ילדיה ומספרת להם סיפור בשלוות אין קץ, כאילו אין שום דבר בעולם שמחכה לה והיא לא צריכה בעצמה לקום מחר מוקדם בבוקר לעוד יום חדש של עבודה, כל הגיג של ילדיה נשמע אצלה בהמון אהבה ומסירות ובכלל...

 כן אני יודעת אין מושלם בעולם (חוץ מד' כמובן) וציירתי פה תמונה של אמא מושלמת אבל ובכל זאת הייתי רוצה שמשהו מזה ידבק בי, להיות יותר סבלנית, קצת הרבה יותר סבלנית קצת הרבה הרבה הרבה... טוב די!

לפעמים אני מוצאת את עצמי בסטואציה שבה שניים רבים, השלישי לא לוקח אבל יש לו רשימת שיעורי בית מכאן ועד שבוע הבא, לרביעי יש מבחן בגמרא (ועכשיו לכי תמצאי מישהו שילמד איתו...), לילדה הגדולה יש שמונה מחברות שהיא רוצה שתציירי בהן שער (כי לכל הילדות האחרות אמא/אחות/סבתא שלהן מציירת להן שערים כאלה יפים...) והקטנה סתם רוצה להתפנק עליך מה יש? בכל זאת הקטנה בבית... תוסיפו על זה את כל מטלות הבית האין סופיות, ו"אמא הבטחת שתקני לי מסכת שבת הרב יעניש אותי!" "אמא כואבת לי השן מתי נלך לרופא שיניים?" "אמא משעמם לי" "אמא הוא הרביץ לי" דדדדדדדדדדדדדדייייייי!!!!

לפעמים בשעות שהייאוש ממש עמוק מגיעות המחשבות שאני קוראת להן "מחשבות כפירה"... לא כפירה בד' חס ושלום לעולם לא, אבל מחשבות כאלה של "מה היה קורה אילו..." מה היה קורה אילו לא מיהרתי להתחתן כ"כ? למרות שבתכל'ס לא התחתנתי ממש מוקדם, בגיל 23, מה היה קורה אילו לא מיהרתי להביא ילדים אחד אחרי השני? הראשון בגיל 24 וכל השאר בהפרשים של שנה וחצי שנתיים אחד מהשני... מה היה קורה אילו הייתי הולכת ללמוד תואר או מתעקשת על לימודי ההוראה שנרשמתי אליהם שלוש פעמים וכל פעם ביטלתי? ואז כשמסת הרחמים העצמיים גולשת ועולה על גדותיה, אני מזכירה לעצמי שבתור אשה מאמינה אני יודעת בידיעה גמורה שאיפה שאני נמצאת כאן רצה ד' שאהיה, ואפילו שיש לנו בחירה חופשית אנחנו חייבים לזכור שבסופו של דבר הכל מאיתו!!! ואם אני עדיין לא האמא המושלמת שאני רוצה להיות אז כנראה שלא התפללתי מספיק, וכנראה שעדיין לא עבדתי על המידות שלי מספיק, ועדיין היצר הרע משחק בי את אותם משחקי הנדמה לי שלו...

מה נחת עלי אתם בטח שואלים? השילוב של מוצ"ש שתמיד בה הנפש מדוכדכת ורוח אלול ששורה עלינו ותובעת מאיתנו להיטיב את דרכנו והמשפט שעומד בפתח...

ובכלל לא סיפרתי לכם את כל החדשות הטובות!!! האמת, לפני שבועיים בערך התחלתי לכתוב פוסט סיכום על כל התקופה שבה לא כתבתי ועברו עלי הרבה הרבה דברים בתקופה של שבועיים. אבל בסופו של דבר זנחתי את המשכו ולא סיימתי אותו אז כאן אתמצת בקצרה מה שעבר עלי:

א. היינו בנופש שלושה ימים בטבריה עם הילדים - היה חם, מחניק, שחינו אבל לא בכנרת שלא הצלחנו למצוא את קו החוף שלה אלא בזיעה של עצמנו (איחס יא מגעילה...), אבל בכללי היה נחמד, עשינו כמה מסלולים בסביבה ויש לי חדשות בשבילכם: במג'רסה (נחל דליות) יש שפמנוני ענק!!! הם לא ממש דגים (ככה הסביר לנו האיש של שמורות הטבע) והם גם לא מסוכנים אבל הם סופר מגעילים, אבל ההליכה בנחל הקפוא בחום של סובב כנרת היתה שווה!

ב. גיסתי התחתנה היה יפה ורועש וקדמו לה הרבה ריצות וסידורים והתארגנויות אבל צלחנו גם את זה

ג. מצאתי עבודה חדשה!!!! כן, כן, עד עכשיו אני לא מפסיקה להודות לד' על מזלי הטוב!!! עשר דקות מהבית בשעות נוחות בטירוף, ומשכורת שרק חלמתי עליה עם כל ההטבות האפשריות, ואנשים ממש מקסימים שנתנו לי עצמאות בעבודה והרגשה שסומכים עלי כבר מהרגע הראשון!!! בשתי מילים לכל מי ששואל: רק תפילה!!!!

ד. קיבלתי תעודת סיום של לימודי השיאצו ושבוע הבא יש לנו מפגש סיום הקורס - חסרים לי השיעורים והייתי מאוד רוצה להמשיך שנה שלישית אבל אני לוקחת הפסקה מהלימודים כרגע ואולי אחדש אותם בעתיד.

והיו גם דברים עצובים:

דוד של אמא שלי נפטר מאיזה חיידק שתפש אותו בעקבות אשפוז בבית חולים, ובחור שלמד איתי במכללה נהרג בתאונת אופנוע לא עלינו!!! ובכלל היו מספר מקרים של פטירות של אנשים שאני מכירה די מקרוב וזה קצת הלחיץ...

וגם כמה דברים טרוויאלים כמו: שלבלוג שלי היתה בלוגולדת לפני חודשיים בערך ופספסתי את זה לגמרי וגם היה יום הבלוג הבינלאומי ב 31.8 ומאוד רציתי לכתוב על זה פוסט ולא יצא (זה היה היום הראשון לעבודה והייתי כל כך נרגשת ומלאת חוויות אז...)

וזהו חברים, יש עוד כל כך הרבה על מה לכתוב ולדבר ולהביע אבל... נשאיר קצת לפעם הבאה לא?

ממני החותמת לכם באמונה שלימה!