ברגעים של חסד אני מתבוננת לפעמים בילדים שלי, בוחנת את אופיים את ההבדלים בינהם... כל ילד עולם ומלואו, כל אחד ותכונות האופי הבולטות שלו.

המתלונן הסדרתי: הבכור, ילד חכם ואחראי, חריף שלא ניתן להסתיר ממנו דבר, חברותי מאוד ו"היסתדרותניק", אבל מצליח בכל פעם להוציא אותי משלוותי (שגם ככה סובלת ממצוקה...) עם התלונות האינסופיות שלו... אם לא רשמנו אותו לקייטנה הוא לא מפסיק ליילל כמה משעמם לו וכל החברים שלו עושים חיים, אם רשמנו אותו לקייטנה הוא לא מפסיק לרטון כל בוקר מחדש למה הוא צריך לקום מוקדם בבוקר ובכלל אף אחד מהחברים שלו לא הלך לשום קייטנה... אם נתתי לו חמישה שקלים הוא רוצה שבע אם נתתי לו עשרה הוא רוצה 15...אף פעם לא טוב לו, תמיד הוא ימצא את החיסרון שבכל דבר, "זה לא שווה" הוא אחד ממשפטי המפתח שלו.

תחליף אמא: השניה, ילדה חרוצה ומסודרת (לא כמו אמא שלה....), עליה אני סומכת בעיניים עצומות, אבל בהיותה בת בין בנים לפעמים מרגישה בודדה במחנה, כמו אברהם אבינו ע"ה שכל העולם היה מעבר אחד והוא מהעבר השני (על כן נקרא עברי), הבדידות שלה גורמת לה לפעמים לתפוש את תשומת הלב באופן שלילי על ידי זה שהיא מציקה לכולם (והיא יודעת לעשות את זה!) מצד שני היא חוטפת מכולם..."אמא הוא מרביץ/מציק/מפריע לי" הוא אחד ממשפטי המפתח שלה.

כתונת הפסים: השלישי, ילד עדין ושקט עם מבע של האש פאפיס, צמוד לסינר של אמא, מעדיף לשבת עם ספר או שניים לבד בחדר מאשר לרדת לשחק בחצר עם כולם. אין לי מילה להגיד עליו מלבד זה שהוא קצת בכיין ומפונק (אהמאהמ מעניין למה...) יש לו שני משפטי מפתח סותרים במהותם: "אז מה אמא לא נורא" ו "לא רוצה"...

השובב התורן: ידו בכל ויד כל בו, אין יום שעובר עליו ללא איזה שריטה, חבורה או מכה טריה ולאו דוקא בגלל שהוא "הלך מכות" או משהו כזה, פשוט אין אצלו לעבור 2 מטר בלי ליפול ולהפצע... (השם השני שלו זה: נחום תקום ), ילד עצמאי ועקשן שמצליח לקרוע אותי מצחוק גם ברגעים פחות קלים. משפט המפתח שלו הוא: "אני אלך/אקנה/אעשה לבד".

פיצית: הקטנה שבחבורה העליזה, ילדה מתוקה וחכמה, עובדת היותה הקטנה בחבורה של גדולים הקנתה לה שפה עשירה שלא כפי גילה. מנצלת כל הזדמנות כדי להזדנב אחרי אחיה הגדולים, אבל פעם בשעה חייבת להתחבר לשקע של אמא (זה שנמצא בין הצוואר לבתי השחי...)

אמרנו כבר שילדים זה שמחה?...