בלע

מוזר לי פתאום, איך זה שמשום מה השנה יום הזיכרון הרבה יותר נגע לי מאשר יום השואה...

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני מתכוונת- אני מתכוונת לזה שקודם כל, יום השואה לא הרגיש לי יום השואה, הוא לא היה "מדכא" כמו שהוא בדרך כלל, לעומת היום שנכון שהיו את שטויות והצחוקים הרגילים אבל זה לא היה אותו דבר...

אני מתכוונת לזה שהיום בטקס הבית ספרי כשהקריאו את שמות החללים, כשהקריאו שירים שהחללים כתבו וכששרנו שירים ליום הזיכרון, עברה בי צמרמורת בגב, משהו שלא קרה ביום השואה אפילו שתאורטית יום השואה אמור להיות הרבה יותר קרוב אליי ויותר מרגש כי סבא שלי ניצול שואה, וטפו טפו אין חללים במשפחה שלי...

אולי זה כי השנה הצבא, חיילים וחללים (בעיקר מחשבה עליהם) הרבה יותר קרובים לי וחלק מחיי היומיום שלי כבר- אם זה מחשבה כבר עכשיו על לאן אני אתגייס, אם זה מחשבה על צו ראשון, אם זה סיפורים מנדב, הדר ואורי על מיונים, אם זה מחשבה על מה יקרה בעוד שנה,שנתיים מהיום כשהם יתגייסו, אם זו המחשבה המפחידה הזו שחס וחלילה בעוד שנה, שנתיים, שלוש שנים מהיום, אני אצטרך לשמוע את שמם כאשר מקריאים נופלים, מחשבה שאני מנסה להמנע ממנה כל יום, אבל איכשהו כל יום היא פשוט מתגנבת לי לראש בלי שום בקשה, בלי שום אישור. ככה מתגנבת לה כמו גנב הנכנס לבית ריק במטרה להרוס. רק שהיא הורסת לי את החיים. אני לא יכולה יותר עם זה!! אני כל כך דואגת להם (בעיקר לאורי ונדב שהולכים לקרבי), וכל כך מפחדת מהאפשרות שגם הם יפלו בקרב. אני מנסה כל פעם לגרום למחשבה הזאת לעזוב אותי לנפשי, שתלך לחפש לה קורבן אחר, אבל לא משנה כמה אני מנסה, מה אני מבקשת, זה פשוט לא עוזר. אם משהו יקרה להם (או לחילופין גרדוש, טל, דביר וטליה-שלא תחשבו ששכחתי אותם) אני פשוט לא יודעת איך אחזיק מעמד.

אם היו נותנים לי בקשה אחת, הייתי מבקשת רק בקשה קטנה- שמי\מה שנמצא למעלה (לאו דווקא אלוהים) שישמור על יקיריי שנמצאים בצבא (וגם אלו שלא בצבא). זה כל מה שאני מבקשת. אפילו שאני יודעת שנפילת אהוב זה חלק מלהיות ישראלי, יהיה לי כל כך קשה לקבל זאת, ואם כן (חס וחלילה) יפול יקיר שלי אני מבקשת מכם, החיים- בבקשה מכם, תשמר עליי ותעזרו לי.

ואחרי כל זאת קצת אופטימיות- גם אתמול כשראיתי את ההמונים שבאו לטקס העירוני, וגם היום כשהייתי על הבמה וראתי את תלמידי רוטברג, עלומים, בוגרים וכמובן, המשפחות השכולות, וראיתי את התמיכה של אדם אחד בשני, בעיקר תמיכה במשפחות השכולות, כל כך הייתי גאה לשיר את התקווה, להיות ישראלית. הרי זה משהו שייחודי לחברה השיראלית-אולי כי זה חלק מהמציאות הישראלית או אולי כי סתם אנחנו חברה חמה, זה עדיין היה יפה לראות. בחיים לא התרגשתי והייתי גאה כל כך לשיר את התקווה!

מי ייתן ולא יהיו עוד חללים ומלחמות, שלא ישארו עוד יתומים ללא אב\אם, אחים\אחיות שעכשיו הם בנים יחדים, אמהות ואבות, סבים וסבתות, שחור כל כך גדול נשאר להם בלב, שפעם שמילא את החור הזה הבן\הבת שנפלו!

" פשוט להמשיך לחיות. יש אנשים שמתים כשהם עוד צעירים. אוי כמה עצוב!"

(פשוט להמשיך לחיות\מילים: גידי רוזנטל, שנפל במלחמת יום בכיפורים. בן 23 במותו)

נ.ב.

אני יודעת שצריך לבוא פוסט על היומולדת שלי אבל זה יגיע אח"כ כשיהיו לי תמונות.