הקור הזה,הרטיבות של האדמה.עושה לי חשק.
העננים האלו,האפורים מלאים בטיפות עצובות.
הלוואי והייתי טיפה,לצנוח באפיסת כוחות ובעצימת עיינים,
בלי היכולת להתנגד אל הלא נועד. עושה לי חשק.
לשמוע את הרעמים ולראות את הברקים שאורם זועק:
"תקשיבו גם לי!! לא רק לרעם" אבל אפילו ההד אטם אוזניו.
וזה עושה לי חשק.
והציפורים עפות מפה,הכל נהיה שקט,רק הטיפות על החלון
מזכירות לי שקיים עולם מבעד לארבעה קירות.
אז ישבתי בחדר כי קר מכדי לראות,וקרבתי את הידים
אל האח,האש הייתה נסערת,כמו הרוח בחוץ.
וזה עושה לי חשק.
קמתי,כמו שאני עם הכותונת הלבנה ויצאתי.
לאן?
לגשם,לקור,לטיפות העצובות שכבר הגיעו אל הלא נועד.
ועצמתי עיניים ,הטיפות חדרו לתוכי,נרטבתי.
הצמדתי את שתי ידי וביקשתי,ביקשתי להיות טיפה.
לרדת מענן ולצנוח במשך כמה דקות,להתנתק מהעולם.
ואז לנחות למציאות שונה,על האדמה,על הדשא,עלי...
עושה לי חשק.
נשארתי שם,ידעתי שזה מקומי,בניהם.
וזה עשה לי חשק.
חשק לבכות.