טוב,בואו נודה בזה.
עאלק לא מזיז לה,עאלק לא מרגישה.
כן כן,שמענו,עברו שנתיים לפחות,וככבר מזמן זה רק ריכולים,ואת מבחינתך כבר מכיתה ז' אחרי.
אבל,חוץ ממך וממנו(שם למעלה),אף אחד לא רואה את החנחונים,את ההסתדרות על סף המדרגות,שניה לפני שאת יוצאת לאור,אליו.הזעזוע כאשר את חוזרת ומסתכלת במראה,ואכפת כמעט ורק ממנו.
ההקשבה,המתיקות,
העובדה שאת שואבת כל מידע כזה,ממידע,מאחרים...
ובאמת,אני לא משקרת.מבטיחה שאני לא נמשכת אליו,לא לגוף ולא כזה לבפנים,אני באמת לא יכולה לדמיין את עצמי איתו.
הוא צנון משתכנז עם אף בגודל ירושלים ועיני-תם,ושפתיים שלמות-חסרות כאלה,כאילו המלאך שכח להכות בהן.
ואני,מדריכה במחנות העולים ו..איך להגיד? אחרת. מה הרב שלו יגידעל הקורקינט?והקשת?והפנטזיות?והרגעים בחדרי חדרים?(שלי,בל נטעה)
ולא משנה מה אגיד וכמה תצחקו וכמה עלובה אני יוצאת,
אבל תראו לי את הבת שיכולה לקום בבוקר ולהרגיש טוב ללא הידיעה
שאי שם,
יש מישהו שחושב עליה,ומדמיין...
ותאמינו לי,אני הכי מפרגנת,לו ולה,באמת,והלוואי שיש בזה מן האמת,כי זה לא מתקדם לשום מקום,ואני חיה,אמנם בתת מודע מוחלט,אבל חיה,באשליה שהוא שם,
בעוד שהוא מזמן לא.
ואני שמחה.
אבל מה אני אעשה עם הצביטה הזאת בלב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
