לפני כמה ימים למדנו סיפור בספרות,

על אישה שחולה במחלה לא מוסברת שגורמת לה לפריחה נוראית,הפריחה גורמת לה לגירודים בלתי נשלטים,בעלה הוא רופא וגם הוא כמו כולם לא מבין ממה נובעת המחלה, האישה יודעת, היא יודעת שהמחלה שלה היא מחלה נפשית שבעקבותה מתפתח סיפטום פיזי.

כל יום בבוקר יוצא הבעל לעבודה, אך רק ביום אחד בשבוע הוא אומר לאישה שהוא חוזר מאוחר, היא יודעת שהוא יהיה אצל האחרת באותו היום, זה היום הקבוע שלה, אך לא מזכירה דבר,וממשיכה לחיות עם המחלה הנוראית שלה למרות שיודעת מהי התרופה.

זה הכיוון של שיעורי ספרות בזמן האחרון, מתמקד בעיקר בנשים חלשות במשפחה.

באמת שאני בנאדם חזק, אני לא מוותרת בקלות אני נלחמת על מה שמגיע לי בכל מצב, אני יעשה את מקסימום היכולת שלי כדיי להגיע הכי גבוה, אנשים מסביבי יודעים את זה,הם מודעים לעובדה שאני לא פראיירית

אז איך זה יכול להיות שאני מרגישה הזדהות עם האישה הזאת?איך זה יכול להיות שאני מבינה אותה כל כך טוב, אני מבינה למה היא לא מספרת,למה היא לא מתתעקשת שיכבדו אותה, כדיי לא להרוס הכל, היא מרגישה רע היא יודעת למה והיא יודעת איך למנוע את זה, אבל היא,כמוני, לא עוזבת דברים באמצע,לא משנה כמה רע זה עושה לה.

אני בנאדם שמתמיד, אני רואה את זה בתור תכונה שלילית, במצב שאני נמצאת פה עכשיו התכונה הזאת פוגעת בי מכל הכיוונים,

דיברתי עם אבא על זה הוא אמר שגם הוא כזה, הוא היחיד שבאמת מבין אותי, ימצד אחד זה גורם לי לגאווה להיות כמו אבא, שמבחינתי הוא מושלם, אבל מצד שני אני לא רוצה להיות בגיל שלו כמו שהוא עכשיו באפיסת כוחות בקושי נושם ועדיין ממשיך,אני מפחדת,

למה אני לא יכולה לעזוב באמצע? למה אני לא מצליחה להפסיק? למה למרות שאני יודעת מה לעשות כדיי להפסיק את הטימטום בחיים שלי אני עדיין לא עושה?!

חוסר התמדה הופך חיים להרבה יותר מאושרים, באלי להיות מאושרת