I'm not calling for a second chance..

טיול סוכות 2007- היה א=ד=י=ר וכל מילה נוספת מיותרת. היה כל כך כל כך כיףףף. 24 אין עליכם!!!! אתם ענקיים:):)

וגם פגשתי המון אנשים שאני מכירה ועוד מישי אחת שהולכת עם חולצות של החברה והמון אנשים שצחקו עליי בגלל אבא שלי:P נו מילא.. היה כיףכיףכיף למרות שכולי תפוסה וכואב לי קצתXD

קראתי את זה שוב, עם תשומת לב. וואו. די נפגעתי אם לומר את האמת.. כאילו מה?!?! וואו ממש כואב לחשוב שזה באמת ככה:S איה.

יש מצב שזו רק אני שזכרה, אבל היה קצת כואב לחשוב על זה..

שחקע'לה איזה כיף היה אתמול כשבאת לשבת לידי:D סוף סוף היה לי מישו לשיר איתו את השירים שאני אוהבת :D:D:D אני אוהבת אותך:)

אני אוהבת את הסיירות. כל כך. אין מצב שהייתי מוותרת על זה בחיים. אני כל כך אוהבת את זה. אני מרגישה כל כך אני כשאני שם. זה כל כך כיף.

יש לי רעיון כל כך טוב לכתיבה. אני ממש רוצה להוציא אותו:) בהצלחה לי.

וואו, זה כבר ממש התחיל לעצבן=/

אנשים, זה אפילו לא חודש.. מה עושים מזה כזה עניין?!

אולי זה לא עצבים. אולי זה קנאה.. לא יודעת כבר. אבל אוף.

כאילו, אתם הרי יודעים, זה לא סוד..

הו איש יקר,

אתה יודע כמה זמן אני רוצה,

לדבר אבל, העצב לא יוצא,

20 שנה אני גם ככה מתוכנת,

לא לשחרר את האמת בבת אחת,

אתה יודע כמה זמן אני מוכן,

לזרוק הכל בתוך,

בקבוק ירוק לים,

ואיך הכעס, משנה את העובדות,

אתה יודע, מתחשק לי לנסות,

ואז לראות, איך האור נכנס לי דרך הבגדים,

והרחוב מוצף סרטים מצויירים,

צבעים טובים, שלא היו לי.

ואז נהיה חורף, שהביא איתו עשן לרחובות,

ואז נהיה חורף, הביא לי כמה מחשבות על אהבה, על אנשים ועל שמחה,

וכמה שחשוב לזכור, שהימים עוברים,

ואיזה יופי, יושבים, מול החלון הענקי זה כמו מראה אל תוך, המחשבות שלי.

I remember you like yesterday, yesterday,

I still can't believe your'e gone,

I remember you like yesterday, yesterday,

and until I'm with you, I'll carry on.

יום כיפור, חשבון נפש, והכי חשוב, סליחות.

אני חייבת סליחה לכל כך הרבה אנשים. אני יודעת שפגעתי.

אז לך, על הסצנה ההיא שעשיתי בסוף של אותן שעות. זה באמת לא היה בשליטתי אבל סליחה שהרסתי את המצ"ר. וגם על הדבר ההוא שהופיע בא"ה. למרות שזה גרם לי המון אי נוחות גם. וגם על ה-דבר ואיך שהתמודדתי.

ולך, שהזמן הוא לא תרופת פלא, ואני לא שוכחת.. מצטערת, אני פשוט לא מצליחה.

ולך, למרות שבאותו רגע אמרתי את זה רק מתוך צורך לומר משהו עכשיו אני באמת מתכוונת לזה.

ולך, על כל דבר שעשיתי בעצם, כמו להרביץ לך בטקס ההוא או כל מיני דברים שפגעו בך שעשיתי.

ולך, שנכנעתי בסוף וויתרתי.

ולך, למרות שזה לא היה השנה, כשכעסתי כשלא סיפרת לי עליו.

ולך, שכמה שאני לא מנסה אני לא מצליחה להחזיר את הגלגל אחורה.

ולחפזפ"ק האהובים שלי על זה שנטשתי אתכם בחצי שנה האחרונה.

ולכל מי שאמרתי והזכרתי כאן, או לא הזכרתי,

ס ל י ח ה!

יש גם כמה אנשים הייתי רוצה לשמוע מהם סליחה: ממנה [XD], ממנה [חבר], ממנה [פ"א], ממנו [זה לא אותו דבר], ממנו [55] וממנה [מגנט].

שוב פעם, סליחה לכולם. אני אוהבת אתכם כל כך כל כך.

אני מרגישה כל כך מזויפת בזמן האחרון.

אני מרגישה  לא אני.

הנה לדוגמה, זה, למה אני כל הזמן נותנת לעצמי לצאת האשמה? למה חג של יומיים שלא איפשר לי להיות על המחשב מוציא אותי אשמה? או למה אני מצטערת בלי לדעת אפילו על מה? או למה אני מתחננת למחילה, להזדמנות, ומגלה שהכל צחוק? או למה כשאותי כבר לא מצחיק ואני מתעצבנת זה אף פעם לא בסדר? או למה אני תמיד צריכה להצטדק? תמיד צריכה לשים לב על מה שאני אומרת ועושה, כדי לא לפגוע, כשגם אם אני "פוגעת" זה לא מכוון ולא משו שחשבתי שיפגע? למה אני מרגישה שזה יותר לוקח מנותן? שאני יותר נותנת ממקבלת? למה?

או אולי זה.. למה אני מבליגה כשזה מפריע לי?! למה אני עושה מזה צחוק כשבעצם זה לא מצחיק בכלל?! להפך, זה מגעיל אותי. אחת מהנקודות זכות היותר גדולות היה הקטע שזה לא שיחק תפקיד בכלל.. המשפטים הסתמיים האלה.. ההערות האלה.. זה כל כך לא מאפיין שלך:S זה ממש ממש ממש מציק לי. ובכל זאת, אני עושה מזה צחוק. משתפת עם כולם פעולה וממשיכה הלאה.. למה? הרי פעם אחת כבר עשיתי הרגשה לא נעימה כשעשיתי מקטע כזה סיפור, ואז עוד זה בכלל היה חשוב לך.. אולי בגלל זה.. אולי אני מפחדת למרוד? אני מפחדת שזה יהרוס משו? אולי אני מפחדת לאבד אותך.

אני לא מדברת על זה עם אפחד, למרות שאני חושבת על זה יותר ויותר. אני לא מוצאת עם מי.. אני מפחדת מתגובות של מה?! שוב?! אני לא רואה את הבנאדם שיקבל את זה בהבנה כמו שהיה אז. אני לא רואה אפחד עושה את זה..אבל אני רצינית.. אני באמת חושבת על זה ברצינות.. ואני באמת שמחה מכל זה ואני אשמח אם זה יצליח, אבל באמת שהייתי שמחה אם היה לי סיכוי רציני יותר.

ויש מקום אחד, שבו אני אני. שבו אני מי שאני, בלי מסכות ובלי כלום. הפש"ה. קצת מוזר שמכל המקומות דווקא שם זה ככה לא? אבל אולי זה בגלל שאנשים הכירו אותי רק ווירטואלית. ושהם אוהבים אותי כמו שאני. ושהם לא מכירים אותי כל יום. ושהם לא ראו אותי ברובם. ואולי זה בגלל שהקשר שלנו כל כך חי למרות הווירטואליות מה שאני לא במאה אחוז יכולה להגיד על כל הקשרים האחרים שיש לי. אניוואי.. חפזפ"ק אני אוהבת אתכם הכי שאפשר. באמת. אין עליכם. *מחכה למפגשפורום חיפה שאני אולי אוכל לבוא אליו ויבואו אליו מלא אנשים סגידים*

אז אולי אני קצת טומבוי,

ואולי אני קצת גיקית בנשמה,

ואולי אני לא מלכת היופי,

ואולי אני לא בדיוק מה שכולם חושבים,

ואולי אני לא מושלמת,

ואולי אני פוגעת,

ואולי אני בנאדם בלתי נסבל,

ואולי אני אובססיבית,

ואולי אני קצת מוזרה,

ואולי אני לא מהיפיופות הפקאצות שממלאות כל פינה היום,

ואולי בקשר אני מחפשת יותר מאשר להגיד "יש לי חבר",

ואולי אני לא מיוחדת במיוחד,

ואני לא בדיוק נוהגת לפי מוסכמות החברה,

אבל כזו אני, ואני בטוחה שיהיו מספיק שיידעו להעריך את זה.

אני רוצה להרגיש מספר אחד.

מעל כולם.

בתחום אחד, זה מספיק.

בשביל מישו אחד, זה מספיק.

להיות מוערכת בגלל משו שיש לי.

ואני לא מדברת על רומנטיקה, לא הפעם.

אני רוצה לדעת שיש מישו שיכול להגיד שאני החברה או הידידה הכי טובה שלו.

אני רוצה שיראו אותי ויגידו וואו.

אני רוצה שיגידו כמה שאני מיוחדת.

שיגידו שאני עושה יותר מכולם.

שאני לא ארגיש שאני כופה על אנשים להיות איתי.

שאנשים יבואו ויילחמו עליי.

ירוצו להשלים כשיש ריב.

יחפשו להיות איתי בהפסקות.

אני כל כך רוצה להיות מיוחדת ומוערכת, כל כך. זה חסר לי. ושוב, אני לא מדברת על רומנטיקה. זה לא זה.

זה הפוסט הכי ארוך, הכי כנה, והכי פחות מוסתר שהיה לי כבר המון זמן.