היה לנו היום שיעור עברית כל כך חזק. דיברנו על דברים אמיתיים. כנים. שיוצאים מהלב. כולם התחברו. כולם נפתחו. כולם. אבל אחרי זה, כמו באיזה שרביט קסמים, תוך פחות משניה, כולם חזרו. חזרו לזגרה. חזרו לפוזות. חזרו למסכות. חזרו לשחק אותה. חזרו להיות מישהו שהם לא אבל מצד שני מישהו שכבר נהיה להם טבע שני להיות אותו.
והיו כמה ילדים שממש ממש התאכזבתי מהם. כאילו.. חשבתי שזה יעשה משו.. אבל כמו כלום. עבר שיעור וכולם חזרו להכל. זה כל כך מרגיז.
אחרי זה שעתיים שלמות ישבתי וכתבתי פוזות בכל הגדלים צבעים וכיוונים אפשריים על דף.
וגאד. אנשים שיצא לי להכיר. מקרוב, מרחוק, מלהסתכל עליהם בשיעורים שבהם הם לא משחקים אפחד אלא מרשים לעצמם להיות הם עצמם. והפוזות לא רק שלא מוסיפות להם כבוד, הם מקלקלות אותם. וזה כל כך לא נכון שפוזה של קשוח עושה אותך גבר. זה כל כך לא נכון שרגשות פוגעים בגבריות. זה כל כך מוטעה הרעיון של לגרום לאנשים לאהוב אותך על ידי זה שאתה גורם להם להאמין שאתה מישו אחר. הרבה יותר יהיה טוב פשוט להיות עצמך ולעזאזל כולם. בייחוד מי שלא טוב.
ועכשיו.. רגע מגירה.. משו שרשמתי..
משוואות, נוסחאות,
תרגילים, בעיות,
וכולם ממשיכים, שמים מסכות.
עושים כאילו,
משקרים לעצמם,
יודעים שהם טועים,
אך ממשיכים במשחקם.
וכל החיים הם הצגה אחת גדולה,
וכל אחד משחק בה אלף תפקידים.
בכל מקום ולפני כל אחד נהיים מישהו אחר,
ככה זה היה מאז שהיינו ילדים.
וזה קשה, אפילו כואב,
לראות איך לעצמם כולם משקרים.
והתאוריות נכונות,
אין בני אדם רעים.
הרעים הם אולי אלה,
שלא מפחדים להיות עצמם.
הרעים הם אולי אלה,
שלא מסתירים את פנימיותם.
וככה זה, בכל זמן ובכל מקום.
אנשים רצים, בורחים, מתקשים לנשום.
בין דבר לדבר, בין מקום למקום,
אנשים מחליפים תחפושות ותכננים את התסריט להמשך היום.
שוקלים וחושבים בפני מי הם עתידים להופיע,
חושבים את מי עליהם להרשים במקום שאליו הם עתידים להגיע.
כי ככה זה, ככה זה היה תמיד,
אנשים שמים מסכות, צבועים עד להחריד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
