יש ימים שהמלכה של השמיים
מחבקת ונותנת הרגשה טובה
העולם מחייך אליך, טוב לך על הלב, הכל מושלם ואתה מחייך בחזרה. לא חיוך נימוסי, חיוך אמיתי. חיוך מכל הלב. כזה שלא יורד משם. ואתה קופץ ורוקד. מדלג במקום ללכת. ואוהב כל דבר שזז בסביבה שלך- האנשים, הבניינים, הרחוב, השירים. הכל.
יש ימים שבית מרקחת הוא ארמון שצף על מים
כשתכנסי תהיי הכי יפה
הכי יפה שאפשר להיות. כל מי שיסתכל עלייך יסתנוור. תיכנסי לחדר וכל הראשים יסתובבו. אבל למרות זאת, ולמרות שאת יודעת את זה, את תישארי צנועה ושקטה. תשבי בשקט בצד, שמחה בחלקך. לא תבקשי הרבה, לא תשתמשי במתנה שקיבלת. את תדעי שיש לך את זה, שיש לך היכולת להשיג כל דבר, ולא תנסי כלום. למה? כי את פשוט בנאדם כזה. טוב מטבעו. את לא מסוגלת לנצל אנשים או לסחוף אותם בבלבול אחרי היופי המסחרר שלך. זה מעבר לערכים שלך, מעבר לאמונה שלך. וכרגע, את שומרת על הכל תחת שליטה.
והאמת שכבר אין לי כוח
לדבר על מה שכבר ברור
אין לזה עתיד. ביום שנחצה את השער, בפעם האחרונה, זה ייגמר. הפגישות החטופות לא ימלאו את החלל. החיבוקים הריקים שינסו לגשר על הפערים שנפתחים והולכים עם כל שנייה. עכשיו זה מובן, זה היה רגעי. זה לא נועד מעולם להיות הצלחה. בינתיים, לא מדברים. שתיקה. הדדית, מוסכמת ללא מילים. יש נושאים שעליהם לא מדברים. העבר, והעתיד. וכל אחד יודע, וכל אחד מרגיש, אבל יבוא היום לפרוק. ובינתיים, שתיקה.
ויש ימים שהעולם הזה הוא קטע משומש
ולבכות תמיד זה טוב
נדמה לך שאחרים כבר נכוו באותם מקומות בדיוק. ואז אתה מסתכל אחורה, להתחלה, ומבין שגם את הטעויות שלך כבר עשו בעבר. האמונה העיוורת ש"לי זה לא יקרה", ש"זה יהיה שונה". בולשיט. לפעמים, צריך ללמוד מניסיונם של אחרים. הקטע הזה כבר צבר אבק של שנים. כל פעם נרקמות לו תוספות. כל פעם שינוי קטן. אבל הבסיס נשאר. בועה אופורית של שלמות.
זה טוב שיש לי מישהו לריב איתו
במי להכנס כשהראש מלא בהזיות וחום
מישהו שתמיד ישמח. מישהו שתמיד יחזיר. מישהו שזה כבר כל כך מוכר, וכל כך חדש כל פעם. כל כך ידוע וצפוי, וכל כך מפתיע. מה מפתיע? ההידרדרות אולי? כשאתה לא בפוקוס. כשאתה לא יודע מה איתך. אז צריך משהו להתפקס דרכו. מישהו להתפקס דרכו. מוציאים קצת עצבים, חוזרים לעצמך, ונרגעים. והכי חשוב, הכל בסדר.
ויש פעמים שהמצב שמסתתר שם
משונה ולא ברור
יש רק התחלה. הסוף עוד יגיע. אין דרך לצפות אותו. אין דרך לדעת. הוא פשוט קורה. גלגל בלתי נשלט של אירועים. ובסוף הכל נגמר באותו המקום. סך הכל, ליד כולם, הכל בסדר. מאחורה? כשכבר לא שומעים? זה סיפור אחר. אבל שש... לא מדברים על זה. זה מאחורה בסודות. אם זה נודע, מבליגים. חייבים לשמור את הכל בסדר. את כל המצב היציב לכאורה הזה ככה. חייבים לשמור על בסיס יציב, לפחות בינתיים.
וילדים שחושבים שנעליים מדהימות
יורידו ת'ירח בשבילם
אז זהו.. שלא. לא נעליים, לא בגדים, לא כסף ולא תכשיטים יעשו בשבילך כלום. הכל תירוצים. בסופו של דבר, אתה צריך להפעיל את כולם. אם לא תפעיל אותם, הם יהיו חסרי תועלת לחלוטין. גם אם נדמה שכן, אלה לא הם. זה אתה. אתה ואתה ואתה ואתה. כל הטעויות- אתה. כל הבעיות- אתה. אתה הגורם להכל, ואתה האחראי לפתרון. היחידים שחושבים שלא, ילדים. ילדים תמימים. הם לא באמת מבינים.בסופו של דבר, הכל עליך.
ולי זה טוב שיש לי מישהו לריב איתו
במי להכנס כשהראש מלא בהזיות וחום
לי זה טוב. לא יודעת מה עם אחרים. אני צריכה את זה לפעמים. את הוויכוחים. את הכעסים. את העצבים. את ההזדמנות. את הפריקה. את ההתלהטות ואת מה שזה מוציא ממני. את הניסיון בלעמוד על העקרונות שלי. את הניסיון בלעמוד מול אחרים. את היכולת לדעת להגיד לא לפעמים. את היכולת למחות על השפלות. לפעמים, בעיקר מצבי טשטוש וחוסר וודאות, זה הכי טוב מהכל. גורם לך להרגיש טוב.
יש ימים שהעולם הזה נראה לי-ענקי
בועת סבון שמתפוצצת-בפנים
העולם הזה, שנהיה כל כך קטן עם המיילים והתקשורת ודרכי התעבורה ממקום למקום. העולם הזה, שבו אנחנו אפילו לא אחוז. הוא גדול. הוא ענק. אנחנו פשוט לא מסוגלים להבין את זה. ובונים לנו בועה. מושלמת כזו, עגולה ויפה. עם מסנני שמיעה סלקטיבית, וזכוכיות שמאפשרות רק למביטים מבחוץ להביט פנימה. ואז הם מתארגנים.. מתלחששים בשקט בצד, ואתה לא רואה. הזכוכית אטומה מבחינתך. הם תופסים כלי נשק. אחד לכל אחד. סיכה שאורכה סנטימטר וחצי, והיא חזקה יותר מאלף רובים. והם מתקרבים בשקט, אינם רואים ואינם נשמעים בעבורך, מאיימים בידיהם עם הסיכות. שולפים את הסיכות בתנועת איום כמתכוננים לפוצץ. עוד מעט, הנה זה מגיע, עוד דקה, בום. הבועה התפוצצה. הבועה המושלמת. הכל היה בה, חוץ מאמצעי הגנה. המסקנה ברורה. אין דבר כזה מושלם.
תגובות יתקבלו בברכה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
