אני מרגישה כל כך מזויפת בזמן האחרון.
אני מרגישה לא אני.
הנה לדוגמה, זה, למה אני כל הזמן נותנת לעצמי לצאת האשמה? למה חג של יומיים שלא איפשר לי להיות על המחשב מוציא אותי אשמה? או למה אני מצטערת בלי לדעת אפילו על מה? או למה אני מתחננת למחילה, להזדמנות, ומגלה שהכל צחוק? או למה כשאותי כבר לא מצחיק ואני מתעצבנת זה אף פעם לא בסדר? או למה אני תמיד צריכה להצטדק? תמיד צריכה לשים לב על מה שאני אומרת ועושה, כדי לא לפגוע, כשגם אם אני "פוגעת" זה לא מכוון ולא משו שחשבתי שיפגע? למה אני מרגישה שזה יותר לוקח מנותן? שאני יותר נותנת ממקבלת? למה?
או אולי זה.. למה אני מבליגה כשזה מפריע לי?! למה אני עושה מזה צחוק כשבעצם זה לא מצחיק בכלל?! להפך, זה מגעיל אותי. אחת מהנקודות זכות היותר גדולות היה הקטע שזה לא שיחק תפקיד בכלל.. המשפטים הסתמיים האלה.. ההערות האלה.. זה כל כך לא מאפיין שלך:S זה ממש ממש ממש מציק לי. ובכל זאת, אני עושה מזה צחוק. משתפת עם כולם פעולה וממשיכה הלאה.. למה? הרי פעם אחת כבר עשיתי הרגשה לא נעימה כשעשיתי מקטע כזה סיפור, ואז עוד זה בכלל היה חשוב לך.. אולי בגלל זה.. אולי אני מפחדת למרוד? אני מפחדת שזה יהרוס משו? אולי אני מפחדת לאבד אותך.
אני לא מדברת על זה עם אפחד, למרות שאני חושבת על זה יותר ויותר. אני לא מוצאת עם מי.. אני מפחדת מתגובות של מה?! שוב?! אני לא רואה את הבנאדם שיקבל את זה בהבנה כמו שהיה אז. אני לא רואה אפחד עושה את זה..אבל אני רצינית.. אני באמת חושבת על זה ברצינות.. ואני באמת שמחה מכל זה ואני אשמח אם זה יצליח, אבל באמת שהייתי שמחה אם היה לי סיכוי רציני יותר.
ויש מקום אחד, שבו אני אני. שבו אני מי שאני, בלי מסכות ובלי כלום. הפש"ה. קצת מוזר שמכל המקומות דווקא שם זה ככה לא? אבל אולי זה בגלל שאנשים הכירו אותי רק ווירטואלית. ושהם אוהבים אותי כמו שאני. ושהם לא מכירים אותי כל יום. ושהם לא ראו אותי ברובם. ואולי זה בגלל שהקשר שלנו כל כך חי למרות הווירטואליות מה שאני לא במאה אחוז יכולה להגיד על כל הקשרים האחרים שיש לי. אניוואי.. חפזפ"ק אני אוהבת אתכם הכי שאפשר. באמת. אין עליכם. *מחכה למפגשפורום חיפה שאני אולי אוכל לבוא אליו ויבואו אליו מלא אנשים סגידים*
אז אולי אני קצת טומבוי,
ואולי אני קצת גיקית בנשמה,
ואולי אני לא מלכת היופי,
ואולי אני לא בדיוק מה שכולם חושבים,
ואולי אני לא מושלמת,
ואולי אני פוגעת,
ואולי אני בנאדם בלתי נסבל,
ואולי אני אובססיבית,
ואולי אני קצת מוזרה,
ואולי אני לא מהיפיופות הפקאצות שממלאות כל פינה היום,
ואולי בקשר אני מחפשת יותר מאשר להגיד "יש לי חבר",
ואולי אני לא מיוחדת במיוחד,
ואני לא בדיוק נוהגת לפי מוסכמות החברה,
אבל כזו אני, ואני בטוחה שיהיו מספיק שיידעו להעריך את זה.
אני רוצה להרגיש מספר אחד.
מעל כולם.
בתחום אחד, זה מספיק.
בשביל מישו אחד, זה מספיק.
להיות מוערכת בגלל משו שיש לי.
ואני לא מדברת על רומנטיקה, לא הפעם.
אני רוצה לדעת שיש מישו שיכול להגיד שאני החברה או הידידה הכי טובה שלו.
אני רוצה שיראו אותי ויגידו וואו.
אני רוצה שיגידו כמה שאני מיוחדת.
שיגידו שאני עושה יותר מכולם.
שאני לא ארגיש שאני כופה על אנשים להיות איתי.
שאנשים יבואו ויילחמו עליי.
ירוצו להשלים כשיש ריב.
יחפשו להיות איתי בהפסקות.
אני כל כך רוצה להיות מיוחדת ומוערכת, כל כך. זה חסר לי. ושוב, אני לא מדברת על רומנטיקה. זה לא זה.
זה הפוסט הכי ארוך, הכי כנה, והכי פחות מוסתר שהיה לי כבר המון זמן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
