L.L.B

ביום העצמאות בשנה שעברה הייתי עם ד', (כיום ה-Xקס)  ב"רוק עצמאות" כל הלילה עד מוקדם בוקר. על הבוקר נסעתי לחברות שלי ובילינו בים. חזרתי לבית מאוחר בלילה במונית שירות והייתי מ-ת-ה מעייפות אחרי שלא ישנתי כלל יותר מ-36 שעות...

אז עליתי למונית וראיתי שנשאר בדיוק מקום ישיבה אחד בספסל האחרון בין שני גברים... לא ממש היתה לי ברירה. התיישבתי בניהם והתפללתי לעבור את הנסיעה בשלום... אז זהו, כנראה בגלל שהייתי עייפה מדי, הנוסח של התפילה הלך לי לאיבוד וכ-15 דק' אחרי תחילת הנסיעה הרגשתי שכתפו של הגבר שיושב לשמאלי מתחככת בכתפי... הבטתי בו וראיתי שהוא נרדם. אמרתי לעצמי שזה בטח לא מכּוּוָן... שזה בגלל שהאוטו זז... אחרי מס' דקות הכתף שלו ממש נצמדה אלי... ואז פתאום הוא הניח את ידו על ירכי השמאלית והתחיל ללטף אותה ולעלות ללמעלה... קפאתי. הייתי בשוק.

איך ולמה זה קורה לי שוב לעזאזל?!

העייפות כמעט והכריעה אותי, אבל התאמצתי להישאר עירנית. במשך כמה דקות הוא ליטף את ירכי ובמשך כמה דקות רציתי למות. קפאתי  

באיזשהו שלב הגבר שלימיני שישב ליד החלון, ירד מהרכב ואני ניצלתי את ההזדמנות ועברתי לשבת במקומו ובכיסא הריק שהתפנה לידי הנחתי את השקיות שהיו לי. הגבר שישב לשמאלי (הסוטה...) זז כיסא אחד לכיווני ו... שוב ניסה לגעת בי! הפעם הזזתי את ידו הצידה. בכעס. הוא בתגובה ניסה להוריד לי את השקיות מהכיסא שלצידי כדי להיות יותר קרוב אלי. ניסה להיצמד. לא נתתי לו. החזקתי חזק-חזק את השקיות ואמרתי לעצמי: "הוא יזיז את השקיות רק על גופתי המתה!!!" . הוא ניסה שוב ושוב וכשהוא ראה שאני עיקשת, הוא ויתר. אבל רק על השקיות... כי הוא המשיך לגעת בי מעבר לשקיות למרות ה"מרחק" שהיה בנינו... הוא מניח על ירכי את ידו ואני מזיזה (ושתבינו - רוב הנוסעים במונית היו רדומים או שחלקם דיברו בסלולרי בקולי קולות). הוא מניח ואני מזיזה... עד שבאיזשהו שלב התעצבנתי, הרמתי את ידו בגועל ואמרתי לו: "אני חושבת שזה שייך לך." הוא לא ענה ורק שאל איפה אני גרה. "זה לא עניינך", אמרתי. "מה הטלפון שלך? תני לי ת'מספר", הוא מבקש. ואני נתתי. "אתה רושם?" שאלתי. "כן", הוא מוציא את הפלאפון שלו מהכיס בכדי לרשום. "אז תרשום- אחד... אפס... אפס (100)". הוא מסתכל עלי, מחזיר את הפלאפון לכיס ומחייך. "נו די. אל תהיי קשה. יש לי פה דירה ריקה בירושלים. בואי, אני ואת לבד... אני אעשה לך טוב.." "תעזוב אותי! אתה לא מבין?! אני לא רוצה! תתרחק ממני!!", אני חצי לוחשת חצי דורשת. הוא ממשיך לגעת... ולגעת... ואני ממשיכה להילחם. להזיז לו את היד...  אף אחד במונית שירות לא שם לב. היה חשוּך מאוד.

בסופו של דבר ירדתי מהמונית בתחנה והוא המשיך איתה (אני מקווה שלעזאזל...      ).

כשירדתי הרגליים שלי לא הפסיקו לרעוד וכמעט נפלתי כמה פעמים... הסכר בעיניים נפרץ ולא הצלחתי לעצור את זרם הדמעות שירד משם...

אז כולם התעסקו היום ביום השחור והקשה הזה...

יום אחד בשנה שבו כולם בוכים ביחד, יום אחד שבו כולם עצובים ביחד, יום אחד שבו כולם מזדהים ביחד וחושבים על אותם קשישים מסכנים ששרדו את התופת והזוועות.

יום אחד שבו כולם זוכרים. ביחד.

השואה שאני מדברת עליה היא אחרת... לא ממש שונה, אבל עדיין...

כי מה איתנו הנפגעים?

מה יהא עלינו?

זה נכון שעכשיו אין אחד במדינה שלא יודע מה זה הטרדה מינית, אבל האם מישהו מתאבל על היום בו פגעו ורצחו את נשמותינו? האם מישהו עומד דקת דומיה לזכר מיליוני הקורבנות (רובן נשים, אגב) ברחבי העולם? קורבנות שנאנסו באכזריות ביערות, קורבנות שנאנסו במלחמות (עוד על "אונס מלחמה"), קורבנות שנאנסו על ידי מכריהן/שכניהן/בעליהן/קרובי משפחתן, קורבנות שנאנסו על ידי אנשים שכלל לא הכירו וכל חטאן היחידי היה "נשיותן"...?

קורבנות  שנאנסו  על  לא  עוול  בכפן.

אוקיי, אז יש את יום האישה הבינלאומי. So what? האם זה אומר שהפשעים הנאלחים האלו פָּסְקוּ?

השואה כבר לא קיימת כבר 62 שנה. 62 שנה!

אונס מתרחש (על פי הסטטיסטיקה) כל 8 דקות ברחבי העולם...

ושלא תטעו לרגע- אני כואבת את יום השואה בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי ואתמול בכיתי כל הלילה כשחשבתי על כל מה שהם עברו... גם היום בצפירה, עם ח', חברתי הטובה.

אבל כואב לי לחשוב גם על ה(א)נשים שעדיין נאנסות... ואין פוצה פה.

התקציבים שהמדינה מממנת לטיפול בנפגעי תקיפה מינית הוא זעום... בדיוק כמו מה שהיא מקדישה לניצולי השואה.

 אני עצמי משלמת כל חודש 704 ש"ח לטיפול שאני מקבלת... וזה עוד זול יחסית.

מכירה אנשים שמשלמים הרבה הרבה יותר.

יש לי מזל שאני אנטי תרופות, כי אחרת אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת מבחינה תקציבית..

אם לניצולים המסכנים יש את המספר החקוק על היד שמזכיר כל פעם מחדש את הייסורים, הזוועות, ההתעללויות, הרציחות, הניצול והרוע, לנו יש את הנפש המרוסקת, את הפלאשים, הסיוטים, החרדות, ההימנעוּת, הטריגרים שמכאיבים ומזכירים כל פעם מחדש...
 (טוב, מיותר לציין  שגם לי יש "דברים חקוקים על היד" שמזכירים את כל האמור לעיל...)

אותה אישה מסכנה שפצתה את פיה אחרי שנים... בטח שמעתם סיפורים על קשישים שעד יום מותם לא סיפרו על הזוועות שעברו בשואה...

ליבי ליבי עם אותה אישה שהלכה לדרוש את המגיע לה אחרי 47 (!!!) שנים מלאות כאב וייסורים..

ה' יקום דמם

L.L.B

______________

23.4.07

עדכון נוסף - אני מכה על חטא שלא כתבתי והרחבתי על נושא האוNס שהתרחש בזמן השואה ע"י הנאצים ימח שמם (אבל לא רק).

זה אחד הנושאים שכמעט ולא נגעו בהם ועד כמה שידוע לי אין כיום ספְרות בנושא (ואולי אני טועה).

הסיבה היא פשוטה - אנשים שעברו חוויות מיניות בתקופת השואה פשוט נצרו זאת עמוק בליבם. מפאת הבושה, האשְמה, ההשפלה, הביזיון, הכאב... מוכר לכם?

רק ממחיש את הדימיון שאני רואה בין השואה לקורבנות/ניצולות האוNס...

עשינו את החג אצל בנדודה שלי שחזר בתשובה... נהייה דוס-דוס.

היה דווקא נחמד... 4.5 שעות שבהם נרדמתי על השולחן פעמיים בלי לשים לב ובאחת הפעמים "קפצתי" בבהלה (חלום... חלום..).

הדרך לביתו של בן דודתי היתה רצופה במכשולים.

הלכנו לביתו ברגל- אימא, אחי הקטן נ' ואנוכי (אבא ואחי האמצעי כבר יצאו קודם לכן).

הוא מתגורר לא רחוק מאיתנו... רבע שעה הליכה...

תוך כדי הליכה שמתי לב פתאום דרך איפה אנו אמורים לעבור. דרך המקום הזה...

חשבתי שאני מתעלפת... הרגשתי את הזיעה עולה ובאה... לא הרגשתי טוב.

"מה יש לך? למה נעצרת? תמשיכי ללכת... מחכים לנו" אומר לי נ' אחי הקטן (בן 17).

"כן... אני באה... אני... אני קצת לא מרגישה טוב. יש לי בחילה..."

"אז בואי כבר.. אולי זה בגלל שאת רעבה".

אני ממשיכה להתקדם. עדיין מרגישה רע... התמונה הלא-ברורה של הנהג עולה לי בראש פעם אחר פעם... אני לא מצליחה להיזכר בתווי פניו וזה מטריף אותי

  בלילה, אחרי שחזרנו לבית (הפעם נצמדתי לאבא ואימא שעברנו דרך שם בחזור) נכנסתי למיטתי והופ. סיוט נוסף.

חלמתי שאני צריכה להגיע לבית המשפט לתת עדות נגד הנהג מונית ואומרים לי ש-ד', אחד הבוסים לשעבר במקום עבודתי (שמאוד לא סימפטתי למען האמת) ילווה אותי. אני כועסת אבל אין לי ברירה...

אנו נכנסים לתוך בית מלון (???) ושם בעצם נמצא אולם בית המשפט.

כשאני נכנסת לתוכו ומתחילה להתקדם ד' עוקף אותי ומתיישב על אחד הספסלים ואני חולפת על פניו של הנהג.

*[בחלום אני זוכרת שכשהסתכלתי עליו פשוט ידעתי שזה הנהג, אבל הוא לא היה נראה כך במציאות. בחלום הוא היה צעיר כבן 25 עם שיער שחור, ובמציאות הוא בשנות החמישים לחייו (לפי מה שכתוב פה)].

מכירים את זה שרואים בסרט אדם שמתהלך ובדרכו הוא נתקל בדמות מוכרת, הוא ממשיך ללכת ואחרי שתי שניות חוזר לאותו מקום בכדי לראות שוב את הבנאדם והפעם הוא מוכה תדהמה? אז מה מה שקרה לי. חלפתי על פניו, הוא הביט בי וכשחזרתי שוב אחורנית והבטתי בו - התעלפתי.

הקטע הזה חזר על עצמו שלוש פעמים בחלום פעם אחר פעם. זה היה מלחיץ...

משום מה אחרי שלושת ההתעלפויות מצאתי את עצמי בחדר האוכל של בית המלון יחד עם ד'... הוא אכל ואני שיחקתי עם האוכל... מממ... מוזר, אני דווקא אוהבת לאכול .

החלום הסתיים.

בעבודה תוקפים אותי חרדות וניתוקים... אני מטפלת בלקוחות כשידיי רועדות ורטובות מזיעה. אני לא מצליחה לשמוע...

 לא פעם שביקשתי מהאחמ"ש שלי שיחליף אותי כי "לא הרגשתי טוב"...

__________________

יום שישי אני חוזרת מותשת מהעבודה ושתי דקות לפני שירדתי מהאוטובוס, אני מבחינה בשכן שלי...

הוא לא מתבלבל ומביט בי. אני מביטה בו חזרה. משחקים משחק מוזר של מי משפיל את המבט ראשון.

אני (כמובן) מפסידה..

אבל לא נשארת חייבת.

"הוא בטח הולך לבקר את המשפחה שלו (שמתגוררת קומה מתחתיי)..." אני חושבת לעצמי.

הולכת אחריו. רועדת אמנם, אבל עדיין הולכת... שולפת את המכשיר המהולל שלי ו... מוצאת את עצמי מצלמת.

(מרשה לעצמי להעלות את התמונות האלו כי לא ניתן לזהות בהן את הנוול המנוול)

כיום הוא בן 25 בערך... אולי קצת יותר.

זה מצחיק, כי בתור ילדה הוא היה נראה לי ממש גבוה ומפחיד... אז באמת הוא היה יותר גבוה ממני וכיום, למרבה האירוניה, "עקפתי" אותו. אני 1.70 ולהערכתי הוא נמוך ממני ב-5 ס"מ... (האם זה אומר שאצליח לדרוך עליו בעתיד לבוא?? )

אני מביטה בתמונות ולא מצליחה לחשוב... הוא נראה בחור כ"כ טוב...

ואז השיר הזה עולה ומתנגן בראשי...:

"אמרו לה תראי, את חושבת אחרת
וגם כשגדלת את עדיין זוכרת
נשברת ועפה לשמיים שלך...

ואומרים לה לשמוח, רוצים שתאהב
רוצים שתצחק, שתחיה ועכשיו
אבל איך בחלום, היד מתרוממת
זה נראה אמיתי והנה היא שוב
משחקת איתם והם נחמדים
אוספים ממתקים ושומרים...

שאולי במקרה יגמרו החיפושים
ואולי הוא יהיה הדבר שבשבילו
החזקת חיים..."

מבלבל כ"כ...

אז איך היה הסדר שואלים?

פ'סדר...

חג (שני) שמח,

L.L.B