לפני שאתם ממשיכים לקרוא, היכנסו לכאן - תזכורת.
- הייתי עם אימא היום בברית של קרובי משפחה. כבר ב-21:30 ביקשתי שנתקפל.הייתי סחוטה מעייפות...
החלטנו ללכת ברגל לתחנת האוטובוס כי רצינו קצת לשוחח ולהתרענן באויר הנעים שהיה.
"ניצלתי" את ההזדמנות והעלתי שוב את הנושא ההוא. אני יודעת שאני בתקופה ממש מחורבנת וכל הטריגרים האלה ממש לא מתאימים לי עכשיו, אבל זו אימא שלי והייתי חייבת לדעת...
היא ניסתה להתחמק בהתחלה ולהעביר נושא. ראיתי שקשה לה, אבל ידעתי שאם היא לא תספר עכשיו - היא לא תספר לעולם.
"מי זה היה?", אני מתחילה לשאול.
"השרת ביסודי"
"איך קראו לו?"
"אנחנו קראנו לו מרציאנו"
- שתיקה -
אני מתקשה להפנים ולקלוט שהאישה שצועדת לצידי, האישה שעומדת לספר לי עכשיו על פגיעה מינית שהיא עברה - היא אימי.
"הוא היה בן 50+, היום הוא בטח כבר מת... הוא היה תמיד מבקש ממני להישאר אחרי הלימודים לעזור לו לנקות ולסדר את הכיתה, להרים כיסאות... לפעמים הוא היה קורא לי לחדר שלו לסחוב מזרונים למקלט, כדי שנוכל להשתמש בהם בשיעור ספורט. הוא... הוא נהג לחבק אותי, לתת לי לגעת לו, לשחק לו ב"זה"... קשה לי לדבר על זה L.L.B... באמת שקשה.."
אני בוכה בכי חרישי ודואגת שלא תראה... מפחדת שהדמעות שלי יגרמו לה לא לרצות לספר לי...
ואז אני שואלת את השאלה שהתשובה שלי נותנת לי להבין שבעצם האישה שצועדת לידי... דומה לי שתי טיפות מים מהולות בכאב!
"בת כמה היית שזה התחיל?"
"הייתי בכיתה ד' או ה'..."
- אני נעצרת במקום. קופאת. לא מסוגלת לזוז אלוהים! שמישו יקח אותי מפה ועכשיו!!!!!!!!!
דז'ה-וו, דז'ה-וו...
ד' או ה'... ד' או ה'... המשפט הזה מהדהד לי בראש כמו תקליט שרוט.
תמיד, אבל ת-מיד כששואלים אותי מתי שכן שלי התחיל לנצל אותי מינית אני עונה: "מכיתה ד' או ה'......"
"עד איזה גיל?", אני חוזרת לאימא..
"עד שקיבלתי מחזור"
"המממ.. תזכירי לי רק מתי קיבלת את הוסת הראשונה שלך?"
"כיתה ז'"
מנסה למצוא נחמה במשפט האחרון שלה ואז מוצאת את עצמי פולטת מהפה שלא שיערתי בחיים שאעיז לספר לה...
"הוא (הכוונה לשכן שלי..) הפסיק את הניצול כשהייתי בכיתה ח'. בסוכות..."
"עכשיו כשאני חושבת על זה, אז הוסת שקיבלתי הייתה משהו באיזור החגים. כן, אני חושבת שזה היה בסוכות..."
מצטמררת.
איך יכול להיות צירוף מקרים שכזה איך??????????????????
כאילו מה, מישהו שם למעלה נהנה לשחק לי בכאב???
סיפרה לי שאף אחד לא ראה... סיפרה לי שהיא תמיד ניסתה להתחמק ממנו בתואנות שונות, סורבה לעזור לו כשביקש, הייתה דוחפת אותו ממנה כשהיה מתקרב וביקשה לא פעם ולא פעמיים שלא יגע בה...
אבל הבנזונה היה תמיד אומר לה: "זה טוב... זה בסדר. אל תדאגי... אני לא אפגע בך, לא אכאיב...".
פלאשבק. פתאום אני נזכרת שגם השכן שלי הבנזונה (איזה קטע ששניהם בני-זונות הא?) היה נוהג לומר לי משפטים דומים... 
לא יודעת איפה לקבור את עצמי... (בעצם אני כן יודעת- בגבעת שאול. ויפה שעה אחת קודם 
). אני לא מפסיקה לחבק אותה ולבכות. הפעם לא אכפת לי שהיא רואה.
היא בניגוד אלי לא בוכה. אומרת שהגרון יבש לה... שהיא לא מבינה למה היא לא מצליחה לבכות עכשיו, כשהיא מדברת על זה בפעם הראשונה כשהיא כבר בת 49...
ואז היא מתחילה לשאול עלי... אני מגלה לה לראשונה שגם אצלי זה התחיל בכיתה ד' או ה', והפסיק בסוכות כיתה ח' (1998).
אני מספרת לה על אותה פעם שנכנסתי לבית כשעל בגדיי מלא עלים יבשים... מזכירה לה שהיא ניסתה להבין איך העלים הגיעו לי לבגדים.
שיקרתי לה שהתגלגלתי בדשא וברחתי לחדר להחליף בגדים...
או את אותה פעם כשהיא כמעט "תפסה אותנו על חם", כשהיא חיפשה אותי ב'מחנה' שבחורשה וקראה לי בקול כשממש באותו הזמן השכן המהולל עשה מה שעשה (ואני לא זוכרת מה הוא עשה אז, ב'מחנה').. סיפרתי לה איך השכן ביקש שאצא משם מהר כדי שאימא שלי לא תמצא אותו שם... סיפרתי לה את ניסיונותיי להרחיקה מהמחנה, כדי שלא תראה אותו שם. והיא ניסתה להיכנס, אני מנעתי זאת, בגופי. זוכרת שכמעט היכיתי אותה (אלוהים... אני מפלצת!).
היא לא זכרה את זה.
אמרה שהיא לא תסלח לעצמה לעולם על שלא ראתה את הסימנים לכך שעובר עלי משהו... שאלתי אם אצלה מישהו ראה. אמרה שלא ראו כלום וגם לא שאלו (זונות).
ואז היא סיפרה לי על בֶּנִי...
בתור ילדה אימי הייתה שברירית מאוד ודקיקה. בסביבות גיל 14-15 היא התחילה לקבל זריקות (ברזל או ויטמינים).
היא הייתה צריכה להגיע כל פעם למרפאה ולחכות שצילה האחות תגיע לתת לה זריקה. אימא שנאה את צילה האחות. אמרה שהיא הייתה מרשעת ונורא לא אמפטית או רגישה.
והיה שם את בני. פקיד יפה תואר (כך לדבריי אימי) בן 40 לערך, שכל פעם שאימי חיפשה את צילה האחות, הוא היה לוקח אותה לחדרים שם, מושיב אותה על רגליו ו... מאונן... .
היא סיפרה לי שתמיד היו לה חילוקי דעות עם אביה ז"ל, שדחק בה ללכת לקבל את הזריקות שהיא לא אהבה (מממ... מעניין למה). כששאלו אותה למה היא מסרבת לקבל זריקות, היא ענתה "בגלל צילה, האחות הרעה".
לא סיפרה להם על בני...
היא אמרה לי שלפני כמה שנים היא ראתה אותו בעיר, מהלך שפוף עם מקל הליכה. היא לא הפסיקה לרעוד ולקלל אותו בליבה...
עוצרת כאן. לוקחת נשימה ארוכה והולכת לנסות לישון.
שיר השבוע:
"כל האור מזמן הלך לו,
אל תלכי פתאום גם את.
בואי אימא, בואי אימא,
בואי שבי איתי מעט.
בעצים מכה הרוח,
וידייך כה חמות.
אל תלכי, ספרי לי אימא
איך באים החלומות.
אם פתאום מלאך יופיע,
אל חדרי יבוא בלאט,
בואי אימא, בואי אימא,
ותראי אותו גם את.
לא, איני פוחד בחושך,
ואיני רועד בכלל.
בואי אמא, בואי אמא,
שבי איתי עד שאגדל".
L.L.B, שוב מפורקת... שוב נשברת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
L.L.B