למה?

תמיד אמרת שאנחנו דומים, הוא ואני.

דומים מבפנים.

עכשיו הוא נראה בדיוק כמו שצריך,

ויש לו אפילו את השם המתאים.

יש לו את כל מה שחסר לי,

כדי להיות הבן אדם שהתאהבת בו כשהתאהבת בי.

ויש לו קול יפה,

וגובה טוב,

ועיניים בהירות מיוחדות,

ושיער בדיוק בצבע ובדיוק באורך,

התאריך יום הולדת שלו הוא בדיוק היום שבו הכרנו,

והוא בן, הוא מדבר כמו בן.

והשם שלו,

רק לשמוע אותך קורא לו ככה פתאום,

זה עושה לי בחילה.

הוא יכול להיות אני, אפילו יותר טוב ממני.

והוא לא יהיה כמעט, והוא לא יהיה בערך,

הוא לא יהיה ארבעים אחוז כמו שאמרת שאני.

הוא יכול להיות מאה אחוז.

מאה אחוז מי שרצית,

מאה אחוז מי שהיית הופך אותי אליו אם רק היית יכול,

מאה אחוז של מי שהייתי בשבילך,

לפני שהפכתי לכלום.

הוא מרשה לעצמו להתקשר אליך מתי שבא לו כשאתה אצלי,

ולאט לאט אני מתחילה להתחרפן.

אני יושבת ורועדת לידך ואתה אפילו לא שם לב,

אני בורחת מהחדר שלי כדי לא לשמוע אתכם מדברים בטלפון, כי אני לא מסוגלת יותר.

ואני חוזרת כשאתה מנתקים, ואז רואה שאתה מדבר איתו במחשב.

וכל שניה שאתה מקליד על המקלדת,

אני עם הידיים חזק על האוזניים, לא יכולה לשמוע את זה יותר,

מתאפקת לא לקחת פטיש ולנפץ את המקלדת של עצמי, ואז את המסך.

אבל זה לא יעזור, כי זה לא יעלים אותו.

הוא ישאר כאן וירדוף אותי לנצח, עד שניפרד או עד שאני אתאבד.

ואני יכולה לבכות ולרעוד, ולראות אותך מסתכל לכיוון שלי ופשוט לא מגיב, מפנה את המבט באדישות.

אתה לא שם עלי, ממשיך לדבר איתו במסנג'ר, ולחייך, הוא בטח אמר משהו מצחיק.

לא יכולה לשמוע אותך מדבר איתו יותר.

לא יכולה לשמוע אותך צוחק איתו.

לא יכולה לראות אותו מתחנף אליך,

לא רוצה לראות את השם שלו על המסך שלי.

לא יכולה להיות כאן כשהוא מתקשר אליך,

אני גם ככה רואה אותו בכל מקום אפילו כשהוא לא פה,

אני לא יכולה לסבול אותו יותר.

בבקשה תעשה שיעלם.

אתה לא עושה שום דבר כדי להקל עלי.

אתה מדבר איתו שעות על גבי שעות גם כשאתה אצלי,

והוא מתקשר אליך ואתה לא אומר לו שאתה לא יכול לדבר כי אתה איתי,

אלא להפך,

אומר לו שאתה אצלי אז מותר לו להתקשר כשבא לו.

איך אתה יכול להתעלם ככה מהרגשות שלי?

אתמול בבוקר התעוררתי מלשמוע אותך מדבר איתו בטלפון כשאתה יודע שאני ישנה.

אתה יודע שכל דבר הכי קטן מעיר אותי, מה פתאום אתה מדבר איתו בטלפון?

גם ככה אני מתעוררת כל עשר דקות מלשמוע אותך מקליד כל פעם שאני ישנה,

מתאפקת שעות לא להגיד לך כלום,

אז טלפון? ועוד איתו?

אני לא מבינה איך אתה בכלל מרשה לעצמך לדבר איתו אפילו במסנג'ר כשאתה כאן.

למה לא אכפת לך מאיך שזה גורם לי להרגיש?

למה לא אכפת לך מההזיות שלי?

למה לא אכפת לך שאני עצובה כל היום ונחנקת מבכי מול העיניים שלך?

למה אתה עושה לי את זה גם כשאתה לידי? על מה אתה מעניש אותי?

זה מספיק נורא לדעת שאתם בכלל בקשר, גם בלי לראות את זה מול הפרצוף בכל פעם שאתה בא אלי.

אתה אמור לבוא אלי כדי להיות איתי, ככה חשבתי,

עד שאמרת את המשפט הזה.

"כשאני אגור אצלך זה לא יהיה כדי להיות איתך, זה יהיה כדי לא להיות בבית",

אז עכשיו הכל נראה אחרת.

ועכשיו אתם גם מדברים בטלפון כל יום,

והוא כבר ממש רוצה להיפגש,

והשיחות שלכם רציניות ומעניינות כמו השיחות שהיו לי איתך,

כאילו הוא מחליף אותי לאט לאט,

וזה כבר מרגיש כאילו זה כבר לא רק כאילו.

אני לא יכולה לבקש ממך שתנתק איתו קשר בשבילי,

אבל אם זה היה ההפך ואתה היית מרגיש ככה כשהייתי מדברת עם מישהו,

אז בכלל לא היית צריך לבקש.

זה היה בא ממני כדי שלא יהיה לך רע, ולא משנה מי זה בכלל,

כי אתה יותר חשוב מכולם,

ואני אף פעם לא אעשה במודע משהו שפוגע בך.

אז אם לא מספיק שאתה לא מנתק איתו קשר ואפילו רק מחזק איתו את הקשר,

אתה גם מדבר איתו ככה מול העיניים שלי כשאנחנו יחד?

ועוד במשך שעות?

ועוד אפילו כשאני רועדת ובוכה לידך?

איפה עובר הגבול?

אני כבר לא יודעת אם אתה עושה את זה בכוונה, או שאתה עד כדי כך לא שם עלי שאתה בכלל לא רואה,

אבל אתה מגזים לגמרי.

ואין לי אף אחד לדבר איתו על זה,

אף אחד שיעזור לי,

אני לבד במלחמה שאני לא באמת יכולה לנצח בה.

הלוואי שהייתי הוא.

"הגורל באמת צוחק עליך"

זה נחמד מצידך לדרוך על הפצעים.