זחלתי לב"הס, עם הבעה של סיד והרגשה של סמרטוט.
שיעור ראשון- ערבית.
בחינה.
אוקיי, סבבה בחינה, אחלה, מסכימה, בסדר גמור.
ואז זה נפל עליי..
ב.. ב..חינה?!! סיננתי.
התעוותתי מרוב.. אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את זה.
המעיים שלי נישפכו החוצה, הלב שלי ניקרע מעבר לעור ולגידים ולבגדים,
המחשבות שלי התנדנדו כמו נדנדה.
'תירגעי אוקסנה, זה כולה בחינה. נעזוב את העובדה שאת מרגישה מעוכלת, ואת העובדה שלא הודיעו לך על הבחינה הצולעת הזאת, תהיי אופטימית, תישארי כהרגלך'
ומצד שני הייתה המחשבה 'וואי, איך בא לי לחרבן'.
לבסוף עשיתי את הבחינה הדי קלה, מקווה לציון של 80+
אחרי 2 שיעורי ערבית מייגעים, התכוונתי להשתחרר הביתה.
נכנסתי למזכירות בתקווה לצאת משם מהר, אך אמרו שאני צריכה אישור מהמחנכת, או הרכזת, או היועצת, או כל גורם מוסמך.
הגעתי למחנכת שלי, והיא הפנתה אותי לרכזת, שהפנתה אותי למורה לערבית, שהפנתה אותי לחווה.
לא הבנתי בדיוק מי זאת, אבל חווה היא... מבוגר מוסמך!
התקשרתי לאמא, שהייתה נחושה בדעתה להשיג תשלום של האגרה.
קיבלתי את האישור המבורך,
וניסחבתי למזכירות.
במזכירות נכנסתי לחדר בעל שם מוזר, ועד שהצלחתי להשיג את הדף עם התשלומים.
אמא!
שנים, שנים שלמות, שעמדתי והתייבשתי בחדר הזה..
כשבדרך נכנסו ורקדו שם מורות (!) ואני לא צוחקת.
זה היה קצת.. מפחיד. 
ולבסוף, אחרי המון תהליכים, הגעתי הביתה וישנתי כמו בהמה עד 2.
ומה אני יגיד, לקום אחרי שינת "חורף" ארוכה, זה לא הכי נעים, בנוסף כשמתווסף לזה כאב ראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פלסטיק זול
