הגעתי למסקנה- בכל פעם שאני רושמת פה פוסט הוא נהיה יותר גרוע, יותר מתיימר להשמע מצחיק, ויותר עצוב מהקודמים לו.
אה, ועוד דבר.. בא לי קולה.
(רואים למה אני מתכוונת?)
הפוסטים האחרונים יוצאים עלק מצחיקים וסתמיים שזה משהו, ואני פאקינג בבלוג המוקרץ הזה עוד מעט שנתיים.. ובשנים הקודמות (מי יישמע) התוכן היה יותר טוב מאשר עכשיו. אין, אני רק הולכת ומתדרדרת.
בכל מיקרה.. במקום להשאיר את הפוסט עוד יותר סתמי מהקודמים לו, שזה נהפך למסורת,
בא לי לצאת קצת מה'שגרה' ולעשות פוסט נורמלי לשם שינוי. לספר על החיים המידלדלים שלי ולתת לכם דוגמא לילדה חסרת חיים.
וול, במילא אף אחד לא קורא פה.
אני מרגישה סתומה מרגע לרגע (מעניין למה).
בכל מיקרה, לא מזמן היה לנו יום הורים. האישה שקוראת לעצמה אמא שלי ואני באנו לבה"ס שלי בשביל שהמורה שלי תספר על הציונים שלי. (וואלה? שלי?)
כמובן שקיבלתי 20 בצרפתית (הפאקינג ניכשל היחידי. 20. ריספקט!)
כן המורה שלי לצרפתית לא הכי מחבבת אותי. ולא- הפעם אני לא מנסה להתמם, היא שונאת אותי.נקודה.סימן קריאה.אחד.אחד.אחד (!111)
וזה לא שאני לא יכולה לקחת את האם 16 שלי ולירות בה, פשוט אני מרגישה מאוד נדיבה.
(בניגוד אליה. מתקמצנת בציונים. 20, יעני 20! פור גאד סייייקקק 20!!!!1111) (סליחה על ההתפקצצות הקלה)
בכל מיקרה כבר 1 בלילה, ומה זה לא בא לי עכשיו לדבר על המורה הצרפתייה-פרונסואה שלי.
אז אני ינסה לראות מה ייקרה עם הבלוג. לא שזה מעניין אתכם אבל תנו לחוש מודיעה משהו חשוב.
עריכה-
וואו אני חייבת איכשהו לצנזר את הבלוג הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פלסטיק זול