|
 כינוי:
J E N. בת: 33 MSN:
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 7/2008
הם כבר לא בין החיים.
עם כמה שזה היה צפוי, עדיין הרגשתי תקווה בשבילם שהם יחזרו הביתה.
ואז הודיעו שאחד מהם מת, אבל עדיין הייתה לי תקווה.
היום בבוקר, קמתי וישר ראיתי-הם כבר לא בין החיים.
הדמעות עלו, ואיתו גם הכעס.
שנתיים המשפחות סבלו, לא ידוע מה החיילים ז"ל עברו בשבי ומתי הם נפטרו.
המלחמה לא עזרה לנו בכלום,
ותמורת שתי הגופות, שחררנו 5 אסירים, שבניהם רוצח מסוכן?
פשוט כואב הלב.
עכשיו מה כבר לצפות לגבי רון ארד או גלעד שליט?
אנחנו מחזיקים את השבויים/ מחבלים פלסטינים בתנאים של בית כלא-מיטה, אוכל, מה לא?
ושם? תנאי שבי.
ולמה אנחנו לא עושים את זה? למה אנחנו מתייחסים אלינו בטוב לב כשלחיילים שלנו מתאכזרים?
שנה שעברה הייתה לנו הרצאה בבית הספר עם חייל לשעבר שהיה בשבי לפני 30 שנה בערך, וכשהוא סיפר לנו מה הוא עבר פשוט לא יכולתי להאמין שיש בני אדם שיכולים לעשות דברים כאלה, כלכך חסרי לב.
עוד שנה חלפה, עוד שנה טרופה,
עשבים שוטים עלו בשביל ובגן.
רוח נאנח
את התריס פתח
ומכה בקיר הישן,
כמו קורא:
הביתה, הביתה,
באה עת לחזור,
מן ההרים, משדות זרים.
היום דועך ואין סימן.
הביתה, הביתה
טרם רדת אור.
לילות קרים, לילות מרים,
קרבים עכשיו לכאן.
עד עלות השחר
מתפללת לשלומך,
שבויה באזיקי פחדים
אני שומעת צעדים.
הביתה, הביתה,
כי עוד לא ניתן
כל מה שהובטח לנו מזמן.
יהי זכרם ברוך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
