אז כן יש סוף לסיפור הזה, אמנם הוא לא שמח אבל הפרשה הסתיימה.

אני מצדיעה למשפחות, רגב וגולדווסר, הם עשו דרך קשה מאד בשנתיים האלה, אני לא בטוחה שכל אחד היה מסוגל לעשות זאת.

לפני שנתיים וקצת יותר לא ידענו מי הם האנשים האלה אבל עכשיו, לפחות אני, מרגישה שלקחנו חלק גדול במסע חייהם, התחברנו אליהם, למדנו להקשיב ולהעריך, אני חושבת שאנחנו צריכים ללמוד מקרנית גולדווסר, היא אחת מהנשים האמיצות ביותר שאני מכירה, היא עברה כל כך הרבה, כל כך הרבה, ואני חושבת שהיא צריכה להתגאות בעצמה כי בעצם היא זאת שהחזירה אותם למולדת שלהם.

במסע הלוויתם נאמרו שם דברים קשים. אנ לא יודעת אם שמעתם אולא אבל אני מרגישה צורך לשים כמה מהדברים שקרנית אמרה.

"טוש אהובי, אומרים שהזמן עושה את שלו, מרפא ומגליד פצעים. האמנם? חלפו שנתיים מאז אותו רגע משתק ומקפיא, שבאבחת סכין אחת חתך את עורק חיינו המשותפים. אותו רגע שבו הגרוע מכל הפך למציאות מאיימת, דורסנית, מציאות חדשה ומפחידה שאילצה אותי ואת כולנו לשנס מותניים ולצלול לתוך עולם אפל וסבוך, שלא הכרנו עד לאותו היום. מזה כשנתיים אני מדברת בשם שניים. אלדד ואודי, רגב וגולדווסר. המאבק להשבתכם הביתה לחיקנו היה משותף לשנינו, אך היום לראשונה אני מרשה לעצמי לפנות רק אליך טוש. והלב, הלב שלי, הלב הזה בוכה וכואב. בשבת, מספר ימים לפני המקרה לא העלינו על דעתנו שזו תהיה הפעם האחרונה בה אנו מתראים. החיבוק לפני צאתך היה חם, אך רגיל. הנשיקה הייתה אוהבת, אך חפוזה. מילות הפרידה היו אישיות, אך עם זאת יום יומיות. דבר לא רמז על העתיד להתחולל"

עכשיו אנחנו צריכים להחזיר את גלעד שליט, הבן החי שמוחזק בשני בעזה,

אני יודעת וגם כל המדינה שהמחיר להחזקתם יהיה קשה, אבל זה יהיה שווה את זה, אני מקווה.

נוחו על משכבתם בשלום.

יהיה זגרכם ברוך.