כמה מוזר להיות שוב בחלון העריכה הזה. דאיימ.

אבל, כשחייבים לפרוק, תמיד כיף לחזור למקום מוכר.

אז היי.

אתמול גיליתי (מחדש) את אחת ההרגשות הכי נוראיות שיצא לי לחוות בחיים.

להרגיש שאתה לא בשליטה על החיים שלך עצמך.

רקע? אוקי.

אז ככה

יש לי ב זוג "חדש" כבר כמעט חצי שנה.

הכל קרה מהר מהר מהר.. החיזור, ההיענות, ההחלטה שהנה אנחנו זוג, המעבר לגור ביחד (כן כן, עברתי לגור אצלו אחרי בערך חודש.).

עכשיו הכל טוב ויפה, אנחנו אוהבים ואחלה בחלה לנו ביחד וכשהחוזה נגמר אנחנו מתכננים לעבור לגור ביחד לבד (כרגע יש עוד שותף)

אממה, הבעיה פה שהכל נורא מובן מאילו לכולם חוץ ממני.

כמובן שאנחנו ביחד והולכים לגור ביחד לבד.

כ-מו-בן שאנחנו נהיה ביחד לנצח מאושרים עד עצם היום הזה.

כא-מו-באאאאןןןןן שאנחנו הולכים להתחתן ולהוליד לפחות שני ילדים.

למה זה מובן מאילו לכולם?! מי החליט שככה זה הולך להיות? מה הולך פה?!

שלשום חגנו יומולדת לסתא שלי. אתמול היתה ארוחה סתם ככה עם ההורים. בשני המקומות התנהלה אותה שיחה,

על החיים שלנו (שלי), וכמובן שהכל נאמר בציחקוקים וכיף-כיופי.. אבל עדייןלא יכלתי להתעלם מכל ה"מן הסתם" ומכל הרצינות והכוונה שהיו בדבר.

השיחה התחילה מזה שאני רוצה להתחיל לחשוב איפה אנחנו שוכרים אחרי שנגמר החוזה... לאט טוב ויפה נכון?

איכשהו התדררה השיחה (בשתי הפעמים!) לזה שאיפה אנחנו רוצים להתחתן, לזה שאני בטח לא ארצה רב בחתונה וכמובן שאני ארצה חתונה אזרחית, לזה שמתי אני מביאה לאמא עוד נכדים כי אלה שאחותי ייצרה לא מספיקות לה.

עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אני בעד לצחקק על דברים כאלה ואז לפנטז על זה בלב קצת.

אבל יש גבול. 

אני לא אוהבת שמחליטים בשבילי החלטות, לא אוהבת שמחדירים לי לראש דברים בכח, לא אוהבת שתוקעים בבי ציפיות של אחרים כלכך חזק שזה כואב.

אז התמוטטתי אתמול בבכי מר.. כמון שאף אחד לא ידע שזה על זה..כי מה עכשיו, רק צחקנו..

נורא בא לי למרוד ולעשות דווקא רק כדי להראות שאני בשליטה. להיפרד מבן הזוג, למצוא עבודה או שתיים בת"א וללכת לגור שם.

כמובן שאני מכירה את עצמי ויודעת לא לעשות את השטות הזו כי אני לא באמת רוצה.

את בן הזוג אני אוהבת. את ת"א לא.

וכמו בכל פעם שאני מתחילה לכתב כאן, לא משנה אם זה עכשיו או לפני 6 (וטפק!!!!!!!!) שנים-

תמיד אני מתחילה עם איזושהי מחשבה של "כן יש לי כלכך הרבה מה לכתב ואני אכתב הכל וזה יהיה המון ואז אני אפרוק את כל מה שיש לי על הלב ואני יודעת בדיוק מה לכתב" ואז..באה, מתחילה...ו... פוף. אין.

אז אני אשאיר את הבלוג נטוש לעוד כמה זמן עד שיצוץ שוב הצורך.. כי הוא פה. וזה נחמד.

ואסיים במשהו לא קשור בכלל בכלל:

דר' הו זה מדהים.

דקסטר זה ממכר.

האחות ג'קי זה משו משו.

לי יש דיליי בכל מה שקשור בסדרות.

ופולאאוט הראשון מתסכל אותי תחת כי הגעתי למקום ממש מגניב שלקח לי מלא זמן להגיע אליו ואז נדפק לי כל המשחק ואני צריכה להוריד הכל מחדש. אז בוהו.

מסתבר שעוד לא סיימתי!

חייבת קצת לעדכן עוד, לא?

עם מכללת כרכור סיימתי קיבינימט והם עושים לי קונצים.

לוינגייט נרשמת בשניה שמכללת כרכור יפסיקו לעשות לי קונצים.

ביום חמישי האחרון עפתי מסוס בזמן טיול והייתי בלי קסדה. זעזוע מוח קל וכאבים בכל הגוף עד עכשיו. אל תרכבו בלי קסדה ילדים. במיוחד לא במזג אוויר סוער :)

ו..ו..ומה? קעקועים נוספו עגילים ירדו (לצערי הרב מאד) אז עכשיו אני עומדת על 18 עגילים (עצוב!) ו8 קעקועים. ונראה לי שלזמן הקרוב נרגעתי.. שזה מוזר. אין לי את הקרייבינג. אבל סבבה, יותר קל לכיס שלי.

תמונות? קצת. פסדר.

הכירו את תום, בן הזוג.

הקדימה של הקעקוע האחרון

האחורה של הקעקוע האחרון

כלבה וסוסה.

הקעקוע הלפני אחרון. ואו. עדיין בדירה שלי.

ונראה לי שזהו.

יום אחלה.